סקירה שכתבה חן יאקה-שומרון על 'קולו של ארצ'ר

יש לי תמיד קונפליקט כזה בעבודה בין זה שאני צריכה לעצב כריכה לבין זה שאני רוצה לקרוא את הספר. כשאני מקבלת ספר לעיצוב אני מעדיפה שלא לקרוא אותו כדי שאני אוכל להעביר את המסר הכללי שבו, לא להיות מקובעת לסממנים ספציפיים שאני התחברתי אליהם, הרי כל אחד מתחבר למשהו אחר.
בעבודה עם הספרים שא(ה)בות מוציאות לאור זה קונפליקט שלרוב אני והערכים שלי מפסידים בו. ישר קוראת.

אני מתה על רומנים, קלישאות וספרים של טישו וסוף טוב. ו'קולו של ארצ'ר' שכתבה מיה שרידן הוא בדיוק כזה ואפילו יותר.
יש בו מתח, יש בו אהבה, יש בו הומור ויש בו כל כך הרבה רגש. הוא סוחף. הוא פשוט ספר מתוק בצורה הכי טובה של המילה.

"אור רב יותר בוקע מאלה שיש בהם סדקים"

ברי פרסקוט מנסה לפתוח דף חדש בחיים אחרי טראומה קשה שעברה. היא מגיעה לעיירה פליון, עיירה כזו שכל התושבים בה יודעים בדיוק מי את, מה את ומה אכלת לצהריים.
ארצ'ר הייל הוא בחור שתקוע עמוק בתוך העבר הקשה שלו, בודד, לא מדבר עם אף אחד, ואף אחד בעיירה אפילו לא מנסה לתקשר איתו. הוא לא גיבור רומנים טיפוסי, הוא ממש ההפך (חוץ מזה שהוא יפה בצורה קיצונית), הוא שקט, חלש, דחוי. הוא קורבן של הנסיבות וזה אחד הדברים שכובשים בו יותר מהכל.

קולו של ארצ'ר, מיה שרידן

משהו בארצ'ר מושך את ברי מהרגע הראשון בפגישה מקרית בחניון של הסופר, וכמובן שכמו בכל ספר טוב הגורל עושה את שלו והם נפגשים שוב. הם שניהם פגועים, מצולקים מהעבר, שניהם לבד בעולם, שניהם מחפשים את השקט. היא היחידה שמצליחה לדבר איתו בשפתו. הוא מציל אותה, היא מצילה אותו. בדרך הם מתמודדים עם החיים. מושלם.

"boys in books are better"

וארצ'ר? הו ארצ'ר. תשכחו כל מה שידעתן על book boyfriends, ארצ'ר הייל מגדיר את המונח מחדש. הדמות הכי מתוקה, תמימה וכובשת שקראתי.

…………………….

פורסם בבלוג: למה לא סיפרתם לי?!, חן יאקה-שומרון