אדמונית, טרין פישר
פרק 6

עבר

"למה יש לך את זה?" החזקתי אריזת גלידה, שישבה במקפיא מאז שהכרנו. גלידת בן אנד ג'ריז בטעם דובדבן גארסיה. פתחתי את המכסה לרווחה וראיתי שהיא חצי אכולה ובמצב קשה של קיפאון. "אתה לא אוהב דובדבנים, אני יכולה לזרוק את זה?"

כיילב הרים את עצמו מהספה, שבה ישב וצפה בטלוויזיה, ולקח לי את האריזה מהיד. מצמצתי לכיוונו, מופתעת. מעולם לא ראיתי גבר שזז כל כך מהר בשביל גלידה.

"תעזבי את זה," אמר.

הסתכלתי עליו זורק את זה מאחורי סטייקים קפואים במקפיא וסוגר את הדלת.

"טוב, זה לא היה מוזר בכלל," אמרתי.

לרגע הוא נראה כאילו לא ידע איפה הוא נמצא. אבל אז לקח את ידי והוביל אותי לספה. הוא התחיל לנשק לי את הצוואר, אבל הראש שלי עוד היה בגלידה.

למה אנחנו לא עוברים לגור יחד?" שאלתי באגביות.

הוא עצר את מה שעשה והניח את מצחו על כתפי, צמוד לצוואר.

"לא," אמר.

"לא? למה לא? אנחנו יוצאים כבר תשעה חודשים. גם ככה אני פה כל לילה."

הוא התיישב והעביר את אצבעותיו בשיערו, מעמיד אותו בידיו.

"חשבתי שאנחנו לא בקטע רציני!?"

העיניים שלי יצאו מחוריהן. "כן, בהתחלה. אתה לא חושב שזה רציני? אנחנו בזוגיות אקסקלוסיבית כבר חמישה חודשים."

זה לא נכון. אני הייתי אקסקלוסיבית איתו מהיום שהכרנו. אני בכלל לא הסתכלתי על אף אחד אחר מאז המסיבה ביאכטה. כיילב סיפר לי שיצא לכמה דייטים, אבל בסופו של דבר, הוא תמיד גמר במיטה שלי. מה אפשר להגיד? יש בי כוח מיני עצום. מן הסתם לא מספיק גדול.

"למה הגלידה ההיא במקפיא שלך?"

"כי שם שמים גלידות," אמר באדישות.

לכיילב היתה צלקת ליד העין. ניסיתי לשכנע אותו ללכת למנתח הפלסטי שלי, אבל הוא סירב. 'צלקות צריכות להישאר במקום שבו הגורל הניח אותן. בזמנו צחקתי -זה היה אחד הדברים המגוחכים יותר ששמעתי.

עכשיו, כשהסתכלתי על מי שכמעט החבר שלי, ידעתי שאני צודקת. צלקות יש להסיר. בייחוד צלקות גלידה. הושטתי את ידי והעברתי אצבעותיי על הצלקת. לא ידעתי איפה קיבל אותה. מעולם לא שאלתי. מה עוד לא ידעתי עליו?

"זה היה שלה?"

נדיר שדיברנו על האקסית שלו, אבל כשכן דיברנו עליה, הוא הפך להיות קר ומרוחק. לרוב השתדלתי להימנע מהנושא – לא רציתי להיראות כמו החברה החדשה הקנאית; אבל אם הבחור לא מצליח להיפטר מהגלידה שלה…

"כיילב?" זחלתי לחיקו והתיישבתי עליו. "זה היה שלה?"

הוא לא יכול היה לברוח ממני, אז הוא בחר להסתכל לי ישר בעיניים. זה תמיד הלחיץ אותי.

לכיילב היו עיניים מלחיצות – כאלה שהפשיטו אותך עד שראו את כל חטאיך.

הוא נאנח. "כן."

הייתי קצת המומה, שהוא בעצם הודה בזה. זזתי בחוסר נוחות בחיקו, לא הייתי בטוחה אם אני אמורה לשאול את השאלות הבאות, שהן בלתי נמנעות.

"אוקיי," אמרתי בתקווה שיציע הסבר כלשהו. "אפשר לדבר על זה?"

"אין על מה לדבר," אמר כסוגר את השיחה.

ידעתי למה התכוון. 'אין מה לדבר על זה,' משמעו – אני לא יכול לדבר על זה, כי זה עדיין כואב.

ו – אני לא רוצה לדבר על זה, כי עוד לא התמודדתי עם זה.

הנפתי את רגליי וירדתי מחיקו לכיוון הספה. הרגשתי שקופה. אני מצטיינת באמנות הגברים, ואני יודעת מניסיון שדבר אינו יכול להתחרות בזיכרון. לא מתאים לי לא להיות הזיכרון, אז לא ידעתי איך להגיב.

"אני לא מספיק בשבילך?" שאלתי.

"את יותר ממספיק," ענה ברצינות. "הייתי ריק לחלוטין עד שהגעת."

בדרך כלל גבר שאומר משפט כזה נשמע מלוקק… קלישאתי. יצאתי עם משוררים ועם מוסיקאים, וכולם היו מספיק מוכשרים מילולית כדי להעביר בי צמרמורת ולסמר את עורי, אבל אף אחד מהם לא עשה את זה. כשכיילב אמר את המשפט הזה, חום הרווה את ליבי.

"אבל אמרתי לך מההתחלה שאני לא מוכן. את לא יכולה לתקן אותי, ליאה."

שמעתי את מה שאמר, אבל לא האמנתי לו. ברור שיכולתי לתקן אותו. הרגע הוא אמר לי שאני ממלאת לו את הריק שלו. לא רציתי לחשוב על מי שיצר את הריק הזה… וכמה גדול החור שהשאירה.

"אני לא מנסה לתקן אותך," אמרתי. "אבל אני מפתחת רגשות רציניים כלפיך, ואתה בעצם דוחה אותי תמורת גיגית של שרי גארסיה."

הוא צחק ומשך אותי בחזרה אל חיקו.

"אני לא עובר לגור עם אף אחת עד שאני מתחתן איתה," אמר.

לא שמעתי דבר כזה מאז שהייתי בת חמש עשרה והוריי הכריחו אותי ללכת לקייטנת תנ"ך.

"מעולה," אמרתי. "ואני לא שוכבת עם אף אחד עד שאני מתחתנת איתו."

כיילב הסתכל עליי במבט ה-אנייכוללקחתאותךמתישאנירוצהאותך הכי מוצלח שלו, ואני הובכתי עד כדי בלבול. לא ידעתי אם לנשק אותו או להסמיק. הוא עולה על ניסיונות הפיתוי שלי וגובר עליהם כל פעם מחדש. כוח, חשבתי בחצי כוח, כי הוא בדיוק נישק אותי. יש לו כוח עליי.

 

לא דיברנו יותר על הגלידה, אם כי  בכל פעם שהייתי ברדיוס הכולל של המקפיא, הרגשתי כמו המאכילה הראשית של משכן התחת. השרי גראסיה המטומטם הפך לחלקי גוף. זה הרגיש כאילו הוא שומר את האצבע שלה במקפיא ולא איזו גלידה מחורבנת. דמיינתי את האצבע עם לק שחור מסתובבת לה בבית, כשאנחנו לא שם. זה קרה אחרי סיפור הטבעת שלי, היה לי ברור, לאקסיות יש נטייה לשים את האצבע על דברים הרבה אחרי שהן נעלמות.

בהתחלה זה הדאיג אותי, אבל כיילב היה כל כך נוכח בקשר ה"לא רציני" שלנו, עד ששכחתי מהעניין. היו לי נושאים לחוצים יותר שהתחרו על תשומת ליבי, כמו התפקיד שלי בבנק והדרמה היומיומית ביני לבין הקולגות שלי וחופשת הסקי בקולורדו עם כיילב. הכול דרש את תשומת ליבי, והייתי יותר ממוכנה לפזר את המידע שלי, את המומחיות שלי לבילוי טוב, לכל עבר. עברנו שלושה חודשים נוספים בלי לדבר על האצבע. כן דיברנו עלינו – מה אנחנו רצינו, לאן רצינו ללכת, מי רצינו להיות. כשהוא דיבר על הרצון שלו לילדים, במקום לברוח מהחדר התיישרתי והקשבתי בחצי חיוך מרוח על פניי.

ביום השלישי לטיול הסקי שלנו חבר של כיילב, שהיה השותף שלו לחדר במעונות בקולג', התקשר לספר לו שאשתו עם צירים. ברגע שניתק את הטלפון, הוא הסתכל עליי: "אם נצא עכשיו, נגיע מחר בבוקר."

"השתגעת? יש לנו חדר לעוד יומיים!"

"אני הסנדק. אני רוצה לראות את התינוק."

"כן, אתה הסנדק – לא האבא. התינוק עדיין יהיה שם בעוד יומיים."

הוא לא אמר עוד דבר בעניין, אבל ראיתי שהוא מאוכזב. כשהגענו לבסוף לבית היולדות, הוא חייך מאוזן לאוזן, ידיו עמוסות במתנות מגוחכות.

חצי שעה הוא החזיק את התינוק הארור עד שהחזיר אותו לאימו, כדי שיאכל. כשניסה להעביר אותו אליי, העמדתי פני מצוננת.

"אני מתה לקחת אותו," אמרתי, "אבל באמת, לא כדאי."

האמת היתה שתינוקות מלחיצים אותי. אנשים תמיד זורקים אותם עליך, מנסים לגרום לך להחזיק אותם ולהמהם להם. אני לא רציתי להחזיק שרץ של מישהו אחר. מי יודע מה זה הדבר הזה שאני מחזיקה? הילד יכול להיות הג'ון ווין גייסי[1] הבא, ואת לעולם לא תדעי את זה מראש.

כיילב היה משוגע על הילד הזה. הילד הזה שלח אותו לתבוע בדיבור תינוקי, ולבסוף זה הגיע אליי. התחלתי לדמיין כיילבים קטנים בשיער שטני, שמסתובבים סביבי. העברתי אחורה מעט לחתונה המושלמת שלנו ועוד קצת אחורה להצעת הנישואים הרומנטית על החוף. תכננתי את החיים שלנו בעוד באצבע המזדיינת היתה במקפיא. לו רק יכולתי להציץ עליה עוד רגע, אולי הייתי מבינה.

מסתבר שלא הייתי צריכה לחכות יותר מדיי.

[1] ג'ון ווין גייסי הוא אמריקאי פדופיל ורוצח סדרתי,  שאנס ורצח לפחות שלושים ושלושה נערים.

השארת תגובה