אדמונית, טרין פישר
פרק 7

הווה

אני מתעוררת לצלצול השעון. מן הסתם יש הוא מקולקל, כי הצלצולים לא עקביים אלא נשמעים כמו סירנה של משטרה. הכל מרגיש לי מעורפל וסמיך, כאילו הטביעו את המח שלי בדבש. אני מושיטה יד לשעון, כדי לכבות אותו, ואז עיניי נפקחות לרווחה. זה לא צלצול השעון. אני מזנקת מהמיטה ומסתכלת סביב חדר השינה שלי, כשהאור מעומעם, השמיכה מחליקה ממותניי. הטלפון הסלולרי מראה לי שהשעה שלוש בבוקר. הצד של כיילב במיטה נראה כאילו לא נגעו בו. אני תוהה אם הוא ישן בחדר האורחים, ואז אני שומעת את זה שוב – קול בכי של תינוק. אני מועדת לכיוון חדר התינוקת. איפה כיילב? הוא בטוח איתה. אני נכנסת לחדר שלה ורואה אותו צועד מקיר לקיר, כשהיא בזרועותיו. הטלפון שלו לחוץ בין הכתף שלו לאוזנו והוא מדבר מהר. התינוקת לא סתם בוכה, היא צורחת כאילו כואב לה משהו.

"מה – ?" אני משתתקת כשהוא מרים אצבע להשתיק אותי.

הוא מסיים את השיחה ומשליך את הטלפון שלו הצידה. "קחי את התיק שלך, אנחנו נוסעים איתה לחדר מיון."

אני מהנהנת, הפה שלי יבש, אני רצה לזרוק על עצמי משהו, מכנסי התעמלות, חולצת הפינק פלויד שלו… אני רצה במדרגות ופוגשת אותו בדלת. הוא קושר את התינוקת בסל קל. היא לא מפסיקה לבכות מאז שיצאתי מהחדר.

"מה קורה?" אני אומרת. "היא חולה?"

הוא מהנהן במרירות ויוצא איה מהדלת. אני הולכת בעקבותיו ומזנקת לתוך המושב שליד הנהג.

אני נזכרת במה שקראתי על מערכת החיסון של התינוקת. איך להתנהל איתם ליד ילדים אחרים, מקומות זרים. להשאיר אותם בבית עד שיתחסנו מכל הווירוסים הצפים באוויר.

שיט. הוא בטח ישנא אותי עוד יותר.

"יש לה ארבעים מעלות חום." הוא מזנק למושב הנהג ומתניע.

"אה."

הוא מסתכל עליי מזווית עינו כשאנחנו יוצאים מרחבת החניה. מה זה היה? תסכול? אכזבה?

אני מכווצת כל הנסיעה שאורכת עשר דקות, יורה הצצות חטופות למושב האחורי, שם היא חגורה. הייתי צריכה אולי לשבת לידה מאחור? מה הפרוטוקול המזדיין של האימהות?

כשאנחנו עוצרים, הוא קופץ מהמכונית לפני שאני מספיקה בכלל לפתוח את הדלת. הסל קל משוחרר, וכיילב כבר בחצי הדרך לדלתות חדר המיון לפני שאני מספיקה ליישר את השיער. אני הולכת אחריו. הוא בתחנת האחות כשהדלתות האוטומטיות נפתחות לקראתי.

היא מחליקה לו קרש כתיבה עם טפסים שהיא מבקשת ממנו למלא. אני מושיטה יד לפניו ולוקחת את זה מהדלפק. הוא לא מסוגל למלא טפסים במצבו הנוכחי. אני לוקחת את זה איתי לכיסא הקרוב ומתחילה לעבוד.

אני רואה את הדאגה בפניו כשהוא מדבר עם אחות. אני עוצרת להסתכל עליו. כל כך נדיר לראות אותו ככה – פגיע, פוחד – פינות שפתיו המלאות פונות מטה כשהוא מהנהן למשהו שהיא אומרת ומסתכל על התינוקת. הוא מביט בי ונעלם מאחורי דלתות חדר המיון עם האחות, לא טורח בכלל לשאול אותי אם אני רוצה לבוא. אני לא בטוחה מה עליי לעשות, אז אני שואלת את האחות בקבלה אם אני יכולה ללכת איתם ומגישה לה את הטפסים. היא מסתכלת עליי כאילו אני אדיוטית.

"את לא האמא?"

האמא. לא אמא שלה, או האמא של התינוקת – רק האמא.

אני מסתכלת על שיערה המקורזל ועל גבותיה, שממש דורשות סידור.

"כן, אני הרחם שנשא את הילדה," התפוצצתי.

אני נכנסת דרך דלתות חדר המיון בלי לחכות לתשובה.

אני צריכה להציץ בכמה וילונות כדי למצוא אותם. כיילב לא מתייחס לנוכחותי. הוא מסתכל על האחות שמחברת את אסטלה לעירוי ומסבירה את הסיכון בהתייבשות.

"איפה הם ישימו את המחט?" אני שואלת, כי מן הסתם הידיים שלה קטנות מדיי.

היא נותנת לי מבט סימפטי ואומרת לנו שמחט של העירוי תוחדר לווריד בראש של אסטלה. פניו של כיילב מחווירות. הוא לא יהיה מסוגל לראות את זה, אני מכירה אותו. אני מיישרת את גבי, מרגישה חשובה סוף סוף, לפחות תהיה לי פה תרומה. אני יכולה להישאר איתה כשהיא עוברת את התהליך וכיילב יחכה בחוץ. אני לא רגישה ולא נוטה לדמעות, אבל כשאני מציעה את זה, הוא מסתכל עליי במבט קר ואומר:

"רק בגלל שלא נח לי לראות את זה, לא אומר שאני אעזוב אותה לבד."

אני סוגרת את שפתיי הפרודות. אני לא מאמינה שאמר את זה. אני לא השארתי אותה לבד סתם ככה, היא היתה תחת טיפול והשגחה של מקצוענים.

אני תוחבת חזק את הכיסא הקשיח האומלל כשאסטלה מתגלגלת בחדר המיון. היא נראית מעוררת רחמים ופצפונת תחת המכונות הצפצפניות וכל הכבלים שיוצאים מראשה הזעיר.

כיילב נראה כאילו הוא על סף דמעות, אבל הוא מחזיק אותה בזרועותיו, בזהירות שלא לפגוע בצינורות. שוב, אני נדהמת מהטבעיות הזו שלו. חשבתי שככה יהיה לי, שאדע מה לעשות ומה להרגיש, שיהיה לי איתה קשר מיידי. אני נושכת שפתיי ותוהה אם אני צריכה להציע להחזיק אותה.

זו סוג של אשמתי שהיא פה. לפני שהספקתי לשבת, הרופא מושך את הווילון שמפריד בינינו לבין שאר חדר המיון. הוא מקריח, בגיל העמידה. לפני שהוא מברך אותנו, הוא לוקח את הטפסים בידיו.

"מה יש לנו כאן?" שואל, נוגע קלות בראשה של אסטלה. כיילב מסביר מהם הסימפטומים שלה, והרופא מקשיב ובודק אותה. הוא מציין שהיתה במעון יום, ואני יורה בו מבט.

"המערכת החיסונית שלה, זקוקה לזמן כדי להתפתח," הוא אומר, מסיט את הסטטוסקופ שלו מחזה. "לדעתי, היא צעירה מדיי למעון יום. בדרך כלל נשים לוקחות חופשת לידה קצרה לפני שמשאירות את ילדיהן במעון יום."

כיילב יורה מבט לכיווני. רותח. הוא לגמרי רותח מזעם.

אני מתמקדת בקופסת כפפות לייטקס. הוא יצעק עליי. אני שונאת שהוא צועק עליי. אני בטוחה שלעור שלי כבר הפך לבלגן מרושל; זה סימן ברור לכך שאני משתינה מרוב פחד.

"אני אאשפז אותה, כדי שנשגיח עליה לארבעים ושמונה שעות, אחרת יש מצב שהיא תהיה מיובשת. מישהו אמור לבוא להעלות אותה למחלקת ילדים עוד מעט."

ברגע שהרופא יוצא מהחדר, כיילב פונה אליי.

"לכי הביתה."

אני בוהה בו בפה פעור.

"שלא תדבר אליי בטון הצדקני הזה," אני נושפת. "כשאתה משוטט לך בכל המדינה, אני תקועה בבית – "

"את נשאת את הילדה הקטנה הזו, ליאה, בגוף שלך." הוא מסמן בידיו כאילו מחזיק כדור. ואז פתאום הוא משליך ידיו לצדדים. "איך את יכולה להיות כל כך אדישה?"

"אני – אני לא יודעת." אני מזדעפת. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. "חשבתי שזה בן. הייתי מרגישה אחרת אם –"

"קיבלת משהו… חיים. זה כל כך הרבה יותר חשוב משופינג ודרינקים עם החברות המזויינות שלך."

אני קופצת כשאומר מזויינות. כיילב בקושי נוטה לקלל.

"אני יותר מזה," אני אומרת. "אתה יודע שיש בי מעבר."

הדברים הבאים שהוא אומר חותכים את נשמתי, פוגעות בי בצורה הכי חזקה שחוויתי בחיים.

"אני חושב שעבדתי על עצמי כשהאמנתי שיש בך מעבר."

אני מנסה לקום, אבל ברכיי כושלות. אני צריכה להישען על הקיר, לתמיכה. הוא מעולם לא דיבר איתי ככה.

לוקח לי כמה שניות להוציא את המילים מלשוני. "אתה אמרת שלעולם לא תפגע בי."

עיניו קפואות. "זה היה לפני שדפקת את הבת שלי."

אני יוצאת לפני שאתפוצץ.

 

ארבעים ושמונה שעות מאוחר יותר, כיילב חוזר מבית החולים עם הילדה. ראיתי אותה פעמיים כשהיה שם – בשתי הפעמים כשהבאתי חלב אם. אני יושבת לשולחן המטבח, קוראת מגזין ואוכלת אפונה ירוקה ישר משקית המקפיא, כשהוא נכנס ובידו הסלקל. יש לו יותר שיער פנים משאי פעם ראיתי עליו, ועיניו כהות ועייפות.

הוא לוקח אותה לחדר בלי לומר מילה. אני מצפה שירד מיד בחזרה ויסכם בפניי את כל מה שאמר הרופא. כשהוא לא עושה את זה, אני מתגנבת למעלה לבדוק איפה הוא. אני שומעת את המים במקלחת, אז אני מחליטה לחכות על המיטה.

כשהוא יוצא מהמקלחת, יש לו מגבת מסביב למותניו. המחשבה הראשונה שלי היא עד כמה הוא יפה. אני רוצה להתנפל עליו למרות מה שאמר לי. הוא השאיר את שיער הפנים שלו. אני דיי מחבבת את זה. אני רואה אותו משליך את המגבת ומוציא את הבוקסרים שלו. הדבר הכי טוב בכיילב הוא לא הגוף המושלם שלו, או חצאי החיוכים, אפילו לא הקול הסקסי… זה התנועות שלו. הטיזינג, איך שהוא מעביר את האגודל שלו על שפתו התחתונה כשהוא חושב, איך שהוא נושך את לשונו כשהוא נדלק. איך שהוא מכריח אותי להסתכל עליו כשאני גומרת. הוא מסוגל להפשיט אותך במבט אחד. אני יודעת מניסיון, זה תענוג להיות ערומה מול כיילב. אני חושבת על הדרכים שאני יכולה לבחור – התנצלות וסקס השלמה… סטירה בפנים וסקס זועם. אני לחלוטין מומחית בלפתות אותו. סביר שלא יאמין לשום התנצלות שאנסה להציע לו. אני הולכת על משהו חדש.

"אני אשתדל יותר."

הוא ממשיך להתלבש בלי להסתכל עליי… ג'ינס, טי-שירט. אני לא יודעת מה לעשות, ובפעם הראשונה, אני קולטת שאולי לקחתי דברים קצת רחוק מדיי. אני שומרת על האני האמיתית יותר מדיי מכיילב. אני מנסה לעמוד בציפיות שלו. הפעם הוא תפס אותי עם התחתונים למטה.

"אני חושבת שיש לי דיכאון אחרי לידה," אני פולטת.

"הוא מסתכל עליי. אני נושמת לרווחה. הדרך הכי טובה לתחמן את כיילב היא להמציא שקר כלשהו על מצבי הבריאותי. הוא עבר אמנזיה מפוסט טראומה, אם מישהו יכול להבין מצב בריאותי בלתי נשלט, זה כיילב.

"אני… אני אלך לרופא עם זה, אני בטוחה שיכולים לתת לח איזה מרשם למשהו…" אני מניחה לקולי להחלש.

אני רואה את הפרופיל שלו במראה. הגרוגרת שלו עולה ויורדת כשהוא בולע, ומניח את מצחו על האגודל.

"אני חייב לראיין את האומנת," הוא אומר. "נדבר על זה אחר כך."

הוא עף מהחדר כמו טיל, בלי להביט לאחור.

 

אני מסרבת להתחבא בעוד כיילב מראיין את האומנת הפוטנציאלית של אסטלה. אני לובשת חליפה ורדרדה של שאנל ומציבה את עצמי בסלון הרשמי, לחכות.

מיש זו לא תהיה אליה כיילב התקשר בלילה ההוא, מגיעה עם מועמדת לאומנת, ואני רוצה לראות עם מי הוא דיבר בטון כזה אינטימי. אני תוהה אם היא היתה חלק מחייו כשהיתה לו אמנזיה.

כל כך הרבה דברים שעדיין אינני יודעת מהתקופה הזו בחייו, ואני כל הזמן תוהה מה עשה בלי ההשגחה שלי.

פעמון הכניסה מצלצל. אני נעמדת על רגליי, מחליקה את החצאית שלי. כיילב מסתכל עליי בחשדנות כשצועד לכיוון מבואת הכניסה. אני שומעת שהוא מברך אותם בחום, ואז כמה שניות מאוחר יותר, הוא מגיע. אני רואה את הגבר קודם. הוא נמוך מכיילב ושרירי. הוא מזכיר מאד את דרמוט מולרוני – כלומר אילו לדרמוט היה זקן תיש, שיער מקורזל ולבוש של מוזנח. אני מסתכלת על הג'ינס ועל החולצה המכופתרת שלו, שתחובה בתוך המכנסיים. מרוח עליו הקעקוע הזה שהוא כמו שרוול – וזה מציץ מהחופתות שלו. אני מיד לא אוהבת אותו. הוא בעל הסוכנות לאומנות הכי נתעב שיש. לפחות היה מגהץ את הבגדים שלו.

הבחורה שנכנסת בעקבותיו מקבלת את הגושפנקה הנבזית שלי. היא בלונדינית פתטית עם פנים אובליות. היא נראית תמימה מספיק, חוץ מהקו השחור העבה שמגיע יחד עם עיניה. בניגוד למעסיק המרושל שלה, היא לובשת את החליפה הכי חדשה של דולצ'ה בירוק פסטל עם נעליים תואמות מעור של נחש של לבוטין, כאלה שאני חייבת בארון שלי. איך אומנת יכולה להרשות לעצמה לקנות כאלה בגדים יקרים? ואז אני מבינה שבטח יש לה חליפה אחת שהיא שומרת לראיונות עבודה, כדי להרשים את המעסיקים הפוטנציאלים. אני לא אתן לה להתלבש ככה ולהתאפר כשהיא עם אסטלה. אני לא רוצה שהשכנים שלי יחשבו ששכרתי אומנת מסוכנות של נערות ליווי. וחוץ מזה בבית שלי, אני האישה הכי יפה. אני רושמת לעצמי בראש להעיר לה שהמדים שלה צריכים להיות מכנסי חאקי וחולצת פולו לבנה, ואז אני מחייכת בנימוס.

"ליאה," אומר כיילב בקול חנוק. "זו קאמי צ'ייס." האומנת מחייכת – חיוך מתנשא כזה כשפינת הפה נכנסת פנימה. אני מיד לא אוהבת גם אותה.

"וזה סאם פוסטר."

סאם מושיט ידו לקראתי.

"נעים מאד," הוא אומר לאט, שומר על קשר עין לא נעים בעליל. אני שמה לב שידיו גסות ומיובלות; אני לא רגילה לתחושה הזו. לגברים בסביבתי יש עור חלק של אנשי עסקים, העבודה היחידה שלהם היא הקלדה חוזרת במקלדת המחשב. ידיו מתעכבות על שלי, ואני מושכת את ידי חזרה לפניו.

אני מציעה להם משהו לשתות. סאם מסרב, אבל קאמי מחייכת אליי בלי בושה ומבקשת פראייר – לא סתם מים – מים מינרלים מוגזים מצרפת. אני מסתכלת על המעסיק שלה ואז שוב עליה ותוהה אם יעיר לה על בקשה כזו חצופה, אבל הוא מדבר עם כיילב ולא שם לב. אני מחליטה לשחק יפה. אני לא מתכוונת לתת לה לעבוד אצלי בכל מקרה, אז למה לא לשלוח אותה עם כמה לגימות של פראייר.

אני מבקשת סליחה וניגשת למטבח, חוזרת ובידי בקבוק ירוק של מים מינרלים מוגזים, כוס ושתי בירות קרות – אחת לכיילב ואחת לסאם  – על אף שסירב למשקה. הם מסתכלים עליי כשאני מניחה הכל על השולחן.

מיד כשהתיישבתי, קאמי מסתכלת עליי ארוכות ושואלת: :יש לך במקרה פרוסת ליים?"

אני אוספת את כל השליטה העצמית שלי ועוד קצת שאין לי כדי לא להתפרץ עליה. הפעם סאם בטוח יעיר לה. אבל, הוא מחייך אליי בנימוס ומתעלם מהבקשה החריגה של המכשפה הקטנה.

"יש לנו קצת במגירה של המקרר," אומר כיילב. אני עושה לו פרצוף על שהוא מעודד התנהגות כזו מאומנת פוטנציאלית ונעמדת כדי להביא לה.

כשאני חוזרת עם הליים שלי שפרוס יפה ומסודר, קאמי לוקחת אותו בלי אפילו לומר תודה.

אני מתיישבת בתרעומת, לא טורחת אפילו לחייך.

"אז-," אני אומרת, מפנה את גופי הרחק מקאמי ופונה ישירות לסאם, "-איך אתה מכיר את בעלי?"

סאם נראה מבולבל. גבותיו מתקרבות אחת לשנייה והמבט שלו עובר לכיילב.

"אני לא," הוא אומר. "זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים."

אני ממצמצת בבלבול.

כיילב, ששעון בנינוחות על ספת האהבה, כאילו יושב עם חברים ותיקים, מחייך אליי בהבנה. אני מכירה את החיוך הזה. הוא משועשע על חשבוני.

אני מסתכלת על כל הפנים של כולם, ולאט התמונה מתבהרת. קאמי הנועזות של קאמי, הבגדים היקרים…

אני מנסה למנוע מההלם שלי להתגלות כשפתאום הכל נהיה הגיוני. אנחנו לא מראיינים את קאמי לתפקיד האומנת של אסטלה – אנחנו מראיינים את סאם!

אני מבינה לפני המבטים שהם יודעים שטעיתי. מביך. הבלונדינית הזנותית הקטנה, שאותה אני רואה באור אחר לגמרי, עכשיו כשאני יודעת שהיא בעלת חברה משלה, מחייכת, חושפת שיניים לראשונה.

היא כנראה מרוצה מהטמטום שלי. סאם נראה מעט יותר מובך. הוא מסיט מבטו ממני בנימוס, ואני מחככת בגרוני.

"אז מסתבר שהבנתי לא נכון," אני אומרת בנחמדות, על אף שאני רותחת מבפנים.

יש צחוק קולקטיבי – הרם ביותר שייך לקאמי –  ואז כיילב פונה לסאם.

"ספר לי על הנסיון שלך," הוא אומר.

סאם לוקח את האתגר, מונה את הילדים שטיפל בהם. יש לו תואר ראשון בפסיכולוגית ילדים מאוניברסיטת סיאטל. יש לו שנתיים של עבודה קלינית, עד שהחליט שאינו מתחבר לפוליטיקה שבלהיות במקצוע – כמה קר ומנוכר זה הרגיש לו. הוא החליט לעבור למקום שטוף שמש – דרום פלורידה – ומוציא תואר חדש במוזיקה, אותו הוא מתכוון לנצל כשיפתח מעון שיקום ילדים שעברו התעללות.

" מוזיקה מרפאה," הוא אומר. "ראיתי מה עושה לילד שבור, ואני רוצה ליישם את זה בגדול במרכז, אבל אני חייב תואר קודם כל.

"אז," אני אומרת, מפגינה ספק בקולי בצורה גלויה יותר משתכננתי. "בזבזת שבע שנים בלהשיג תואר שני, ועכשיו אתה רוצה להיות אומנת?"

כיילב מכחכח בגרוני ומסיר את ידיו מהספה, שם הן נחו. "מה שליה בעצם מתכוונת להגיד זה, למה אתה לא עובד בחצי משרה במקביל לסיום התואר? למה להיות אומנת אם אין לך זה שום יתרון כלכלי?"

אני מרימה את אפי וממתינה לתשובה.

סאם צוחק, מתוח, ומלטף את שיער פניו.

"האמת היא שהעבודה כיועץ, לא ממש ממלאה לך את הכיסים, אם אתה מבין למה אני מתכוון. עבדתי בזה מסיבות אחרות, לא בשביל הכסף. ועכשיו, אני לא מטפל זול," אומר בכנות. "שים לב שאני יושב אצל בסלון, שזה שדרוג משמעותי, מלשבת בסלון של מעמד הביניים האמריקני."

אני זועפת קלות למשמע אזכור הכסף שלנו. אותי חינכו לא לדבר על כסף. זה לא מנומס.

"יש לי ילדה," הוא מוסיף. "אמא שלה ואני נפרדנו לפני שנתיים, אבל אפשר לראות שאני מנוסה בהחלט בטיפול תינוקות."

"איפה הבת שלך?" אני שואלת.

כיילב יורה בי מבט אזהרה, אבל אני מתעלמת ממנו. אני לא רוצה שאיזו ילדה פראית תרוץ לי מסביב לבית בימים שהיא אצלו. וחוץ מזה, היא עלולה להדביק את התינוקת באיזו מחלה. זאת עובדה שאני לא יכולה לציין לאור ההרפתקה האחרונה שלי.

"היא בפורטו-ריקו עם אמא שלה," הוא אומר.

אני מדמיינת איזה לטינית, אקזוטית, יפיפייה שחלקה איתו את ביתו, אבל לא את שם המשפחה. לבת שלהם כנראה יש את השיער של אמא שלה ואת העיניים הבהירות של אביה.

"אמא שלה עברה בחזרה לשם אחרי שנפרדנו. זו חלק מהסיבה שבחרתי בפלורידה – כדי שבסופי שבוע אוכל לטוס לשם לראות אותה."

אני תוהה איזו מן אישה תיקח את הבת שלה ותיסע מאות קילומטרים רחוק מאביה, בייחוד כשהיא יכולה להשתמש בו כבייביסיטר בסופי שבוע.

"סאם," קאמי סוף סוף מדברת, "הוא הבן דוד שלי. אני הבטחתי לו את העבודה הכי טובה שיש לי, וכשכיילב התקשר, ידעתי שיהיה פה שידוך מושלם."

"ואיך את מכירה את כיילב?" אני אומרת, סוף סוף קיבלתי את ההזדמנות להעלות את השאלה שישבה לי בראש.

לראשונה, עושה רושם שקאמי אינה בטוחה מה עליה לענות. היא מסתכלת על כיילב, שמחייך אליי בפייסנות.

"היינו יחד בקולג'," הוא מספק תשובה פשוטה. "ובכנות, סאם, אם קאמי ממליצה עליך – משפחה או לא – אני מאמין שאתה הכי טוב לתפקיד." הוא קורץ לקאמי, שמרימה גבותיה ומחייכת.

פעמון אזעקה מצלצל בראשי. כיילב היה שחקן כדורסל פלרטטן בקולג'. הוא שכב עם כל קבוצת המעודדות, ואז הלך והכיר את אוליביה, מפרקת הבתים הזנותית. אני מצמצמת עיני לכיוון קאמי. היא הכירה את אוליביה? הן התחרו על בעלי? השאלות שלי נותרות ללא תשובה כשנושא הכסף הופך להיות עיקר השיחה.

אני חצי מקשיבה לכיילב שמציע לסאם משכורת מאד מכובדת, אותה הוא מקבל, ולפני שאני מצליחה להביע מחאה על שהייתי מעדיפה אומנת ממין נקבה – עדיפות לכזו עם תחת גדול ופנים רחבים – כיילב נעמד ולוחץ לסאם את היד.

זה סגור. סאם יטפל באסטלה חמישה ימים בשבוע, בהם הוא משוחררים הערבים כדי ללמוד. הוא יתחיל מחר, בעוד לכיילב נסיעת עבודה נוספת מחרתיים והוא רוצה לוודא שסאם נכנס לעניינים לפני שטס. שזה בעתם אומר: אשתי לא יודעת מהחיים שלה, ואני צריך ללמד אותך איך להכריח אותה להשתמש במשאבת החלב.

אני נאנחת, מובסת, נשארת ישובה כשכיילב מלווה אותם לדלת.

טוב, קיבלת את מה שרציתי – בערך.

 

 

 

 

 

 

 

השארת תגובה