הווה
יומיים אחרי שכיילב עזב לנסיעת העסקים שלו, אמא שלי אורזת את חפציה ומיידעת אותי שגם היא עוזבת.
"את לא רצינית," אני אומרת, מסתכלת עליה בעודה סוגרת את המזוודה עם הרוכסן. "אמרת שאת רוצה להישאר ולעזור."
"חם מדיי," היא אומרת, נוגעת מעט בשערה. "את יודעת שאני שונאת את הקיץ פה."
"אנחנו בתוך בית ממוזג, אמא! אני צריכה את העזרה שלך."
"את תהיי בסדר גמור, ג'ואנה."
אני מבחינה ברעד קל בקולה. היא נכנסת לתוך אחד מהדיכאונות שלה. קורטני היתה זו שידעה איך להתמודד איתה במצבים האלה. אני תמיד מחמירה את המצב. אבל קורטני לא פה; אני פה. מה שהופך את אמא יקרה לי לאחריות שלי.
משכתי בכתפי. "טוב, בואי, אקח אותך לשדה התעופה. כיילב גם ככה חוזר בחצות."
תני לה לנוס הביתה, לאחוזה שלה במישיגן, ושתתענג לה, תקפיץ כדורים לפיה כמו סוכריות.
בדרך חזרה משדה התעופה אני מדליקה את הרדיו ומרגישה כמו ציפור שעפה מהקן בפעם הראשונה. חמש דקות מבורכות חולפות, ואסטלה צורחת מכיסא התינוק. מה זה אומר? היא רעבה? יש לה בחילה מהנסיעה? היא רטובה?
כמעט שכחתי שהיא שם… פה… בכדור הארץ… בחיים שלי.
אני עושה קצת תרגילים לחיזוק רצפת האגן וחושבת על כיילב במרמור – כיילב שחופשי מתינוקת, שמתערסל לו בשמש של איי הבהאמה, לוגם שלוקים קטנים מהוויסקי שלו ואוכל קציצות סרטן. זה לא פייר. אני צריכה אומנת, למה הוא לא מבין? כיילב כזה צדקן, עם כל הערכים המיושנים שלו. הייתי צריכה לדעת שיתעקש כי אשאר בבית ואגדל אותה לבד. הוא כזה נופת צופים. מי בימינו מגדל את הילדים בעצמו? פשוטי העם, הם עושים את זה – כי אין להם כסף לאומנת.
אני נושכת את שפתיי ומגבירה את הרדיו כדי להטביע בקולו את רעש הצרחות. בשלב הזה היא נשמעת כמו אזעקה קטנה וצווחנית , אבל מה יקרה בעוד כמה חודשים, כשריאותיה יגדלו ויתחזקו? איך אסבול את הרעש הזה?
אני מנסה להבין איך להפסיק את הבכי שלה, כשמשהו צהוב תופס את עיניי. רק לשם הבהרה – צהוב הוא צבע מזעזע. לא יכול לצאת משהו טוב מצבע שמייצג חלמון של ביצה, שעווה של אוזן וחרדל. זה צבע של מחלה; פצעים מוגלתיים וחצ'קונים נפוחים, שיניים עם כתמי ניקוטין. שום דבר, שום דבר, שום דבר לא צריך להיות צהוב, שזו בדיוק הסיבה שבגללה הפניתי את ראשי להסתכל. מיד פניתי לנתיב הימני הקיצוני וסובבתי את ההגה כאילו הייתי בכוס התה המסתובבת של עליסה בדיסני וורלד.
להקות של צופרים נהמו, כשחתכתי שני נתיבים כדי להגיע לפלאזה. גלגלתי את עיניי. צבועים.
הנהיגה בפלורידה מזכירה לי תמרון במכולת עמוסה – אתה תקוע מאחורי איזה פלוץ זקן, שסוחב את עצמו במהירות של חצי קילומטר בשעה, או שאיזה חוליגן דוחף אותך לתוך העמדה של דגני הבוקר. אני נהגת טובה, אז הם יכולים ללכת להזדיין.
אני נוסעת בעקבות הסימון הצהוב לקניון הפתוח, שולחת מבט בחנויות הריקות, כשהמכונית שלי מגיעה לחניון. שלטים עקומים של 'להשכרה' תלויים על רוב החלונות. שמות החנויות עדיין תלויים מעל הדלתות, כתזכורת דכאונית לכך שמיתון מזדנב לארצנו. אני מכוונת אצבע לכיוון החנות, שבה היה פעם סלון פדיקור-מניקור, ויורה כדור דמיוני. כמה חלומות קטנים נקברו בחור הקטן והמחורבן הזה? בקצה הימני, ליד מזבלה ענקית, נמצא מעון יום – סאני סייד אפ. אני חונה מתחת לשלט, שנראה כמו חלמון ביצה, ומקישה באצבעות על ההגה. לעשות את זה או לא לעשות את זה? אלך רק להסתכל, מה יכול להיות?
אני קופצת מהמכונית, הולכת לדלת הראשית ונזכרת שיש תינוקת במכונית. בני זונות מנוולים. אני חוזרת על עקבותיי, מוודאת שאף אחד לא ראה את הטעות הגסה שעשיתי ומתגנבת לשחרר את אסטלה מהכיסא. היא שקטה, בנדיבותה, כשאני גוררת אותה דרך הדלתות של מעון היום. הדבר הראשון, שאליו אני שמה לב, הוא שכל אחד יכול פשוט להיכנס למקום המחורבן הזה ולגנוב ילד. איפה הדלתות הנעולות, שאפשר לפתוח רק עם כרטיס מפתח?
אני קולטת את פקידת הקבלה. היא מסמורטטת בת עשרים ומשהו, יש לה צללית כחולה שמרוחה על עיניים חומות משעממות. היא רוצה חבר. זה בולט מריח הבושם שנשפך ממנה בגלונים ומהמחשוף שלה. אייליינר משורטט על החלק התחתון של עיניה. כולם יודעים שלא מורחים אייליינר על החלק התחתון של העין.
"שלוווום," אני ניגשת בעליזות.
היא מחייכת ומרימה את גבותיה.
"אני צריכה לדבר עם המנהל שלך," אני אומרת בקול, רק למקרה שהיא איטית כמו שהיא נראית.
"על מה?"
למה תמיד מאיישים את הקבלה באנשים שיש להם חצי שכל?
"אז… יש לי תינוקת," אני מתפוצצת, "וזה מעון."
האף שלה מתעקם. זה הסימן היחיד לכך שעצבנתי אותה. אני רוקעת ברגליי על הלינולאום, בעודה מאתרת את מנהל המעון. אני מסתכלת סביב בעודי מחכה. קירות צהובים חיוורים, שעליהם מצוירות שמשות כתומות, שטיח כחול עם כתמים טריים של דגני בוקר. המנהל מגיע דקה מאוחר יותר. היא מנהלת. בלונדינית במשבר אמצע החיים, שלובשת טי שירט של אלמו, סניקרס ורודות של קדס ובעלת שני שדיים ממולאים בגודל של מלון. אני מסתכלת עליה; היא דוחה אותי, אז אני מדביקה חיוך על פניי.
לפני שאני מצליחה להוציא מילה, היא אומרת: "וואו, אחד שרק נולד."
"היא נולדה לפני הזמן," אני משקרת. "היא יותר גדולה ממה שהיא נראית."
"אני דייטר," היא אומרת ומושיטה את ידה. אני לוחצת אותה.
"תרצי סיור במעון?"
אני רוצה להגיד "ממש לא," אבל מהנהנת בנימוס, ודייטר מובילה אותי דרך דלתות כפולות שהיא פותחת עם כרטיס מפתח.
המקום מטונף. אפילו דייטר אמורה לראות את זה. לכל חדר יש ריח הפיפי המיוחד שלו, וזה נע בין אוי אלוהים לבין שילוב של ריח פיפי עם ריח אורנים. לדייטר יש, כנראה, איזה חיסון נגד הריח, או שהיא בוחרת להתעלם ממנו. אני בקושי מצליחה להחזיק את רפלקס ההקאה שלי. היא מדגישה את מספר המטפלים לכל ילד – אחד על שישה – ומצביעה בגאווה על כיתה של בני ארבע שעסוקים בשירה, כשלכולם תלויה נזלת מהאף.
לחלוק זה להראות אכפתיות.
"הציוד של מגרש המשחקים שלנו חדיש, אבל הקטנטנה שלך כמובן לא תצטרך אותו בהתחלה." היא פותחת את הדלת, שכתוב עליה 'פצפונים', ונכנסת. מיד מקבלים את פניי קולות הפעוטות, הנשמעים כאנקות של עייר קטנטן ורועש. זה מרטיט עצבים למדיי, ובאופן כמעט מיידי אסטלה מתעוררת ומצטרפת למקהלת העיירים. אני מנדנדת את הסלקל, ולהפתעתי המוחלטת הבכי שלה נחלש והיא שוב שקטה. זה נקי. ייאמר לזכותה של דייטר. ישנן שש עריסות הצמודות לקירות. ומעל כל עריסה תלויה איזו בובה מוזרה.
"בדיוק נפרדנו מאחד התינוקות שלנו," מספרת דייטר. "אז יש לנו מקום ל -"
"אסטלה," אני מחייכת.
"זוהי מיס מיסטי," היא מציגה לי את המטפלת. אני מחייכת לנערה נוספת, לוחצת עוד יד, שבה הלק שבציפורניים מתקלף.
בסוף אני מחליטה להשאיר שם את אסטלה לניסיון. דייטר מציעה לי לעשות את זה. "רק לכמה שעות, לראות איך את מרגישה -" היא אומרת. אני תוהה אם זה נורמלי – להשאיר את התינוקת שלך עם זרה מוחלטת כדי לבדוק איך את מרגישה. אני יכולה לחתוך את עצמי לחצי עם סכין ועדיין לא להרגיש דבר. אני מהנהנת.
"אף פעם לא השארתי אותה עם אף אחד," אני אומרת. זו האמת… בעיקרה.
דייטר מהנהנת בהבנה. "נדאג לה. אל תדאגי. אני רק צריכה שתמלאי כמה טפסים בקבלה."
אני מעבירה את הסלקל למיס מיסטי, עושה הצגת פרידה, כשאני מנשקת את המצח של אסטלה, ורצה למכונית להוציא את תיק ההחתלה שיש לכל אמא טובה.
חצי שעה מאוחר יותר אני סוף סוף חופשייה – חופשייה מהבטן הנפוחה, חופשייה מתינוקת רעשנית… חופשייה, חופשייה, חופשייה. ובדיוק אז הטלפון שלי מצלצל. אני מרימה אותו מהמושב שליד הנהג, המקום שבו השלכתי אותו קודם, ורואה שכיילב מחפש אותי. למרות הכול אני מחייכת. עד היום יש לי פרפרים בבטן כשכיילב מתקשר אליי. אני עומדת לענות, כשאני קולטת פתאום שהוא בטח מתקשר לשאול על אסטלה. אני נושכת את שפתיי ומניחה לתא הקולי לענות. אסור לי לעולם לספר לו מה עשיתי. הוא כנראה יעלה על הטיסה הראשונה שישיג ויפרוץ בסערה למיאמי עם חוזה גירושים. אולי הוא אפילו יבקש ממנה לנסח אותו. אני יודעת שאני לא הגיונית בעליל, ושהוא לא היה איתה בקשר מאז שהסתיים המשפט, לפני למעלה משנה וחצי, אבל מחשבות על המכשפה בעלת שערות העורב תוקפות אותי כל יום. אני דוחפת לאחורי ראשי את המחשבות על המשפט ועל עורכת הדין שלי כדי לחפור בהן שוב מאוחר יותר.
אני נחושה להנות מהזמן החופשי נטול הילדה . אני עוברת בבית כדי להחליף את הג'ינס שלי במשהו מדליק, בוחרת מכנסיים לבנים מכותנה וחולצה של גוצ'י, שרכשתי בסיבוב השופינג, ונועלת זוג נעליים עם עקבים קצרים ודקים. כשאני כבר במכונית, בחצי הדרך למסעדה, אני קולטת ששכחתי את הטלפון שלי על הדלפק במטבח.
אני פוגשת את קייטין ועוד כמה חברות שלנו לסושי ולסאקי. כשאני נכנסת למסעדה, הן כולן עטות עליי כאילו לא ראו אותי שנה. אני מנשקת אחת אחת באוויר, ואנחנו מתיישבות להזמין. קייטין, כנראה, הזהירה אותן לא לשאול אותי דבר על התינוקת, או שלא אכפת להן, כי אף אחת לא מוציאה עליה מילה. חלק ממני חש הקלה, כי אילו הייתי צריכה לספר איך אני מרגישה כאמא טרייה, הייתי פורצת בבכי… אבל זה גם קצת מעצבן אותי. גם אם אסטלה היא נושא שאסור לדבר עליו, הן יכלו לפחות לשאול איך אני מרגישה.
אני מחליקה את זה. שותה ארבע מיני כוסות של סאקי ומזמינה יין.
קייטין מרימה אליי את הכוס שלה. "לחיי זה שחזרת!" היא שואגת, וכולנו לוקחות לגימה.
אני מרגישה מעולה. רשמית חזרתי לעצמי, גם אם זה היה עשור קשוח. בערפול הסאקי שלי אני נשבעת להפוך את שנות השלושים שלי לשנים הטובות בחיי. בשלוש אחר הצהריים ארוחת הצהריים מסתיימת וכולנו מחוקות, אבל לא מוכנות ללכת הביתה.
"אז," קייטין לוחשת לי כשאנחנו יוצאות סוף סוף מהמסעדה. "איפה הילדה?"
"בפעוטון," אני מצחקקת ומכסה את פי בידיי.
קייטין קורצת לי כאילו אנחנו שותפות לאיזושהי קונספירציה. אחרי הכול זה היה הרעיון שלה.
"כיילב יודע?" היא שואלת.
אני מסתכלת עליה, בלונדינית טיפשה שכמוה.
"ברצינות, קייטין? הייתי עונדת את זה אילו כיילב היה יודע שהשארתי את הקטנטנה היקרה שלו בידיה של אישה זרה?" אני מנענעת את טבעת הנישואים שלי מולה.
היא פוערת את עיניה ומכרסמת את שפתה כאילו אינה מאמינה לי. "נו… כיילב בחיים לא היה עוזב אותך, כאילו, היתה לו הזדמנות עם האוליביה ההיא – " ובאחת היא מניחה את ידה על פיה ומסתכלת עליי כאילו דיברה יותר מדיי.
אני קופאת במקומי, מוכנה כבר להעיף לה סטירה. כ ל ב ה. איך היא מעזה להגיד את שמה!
חסרת נשימה, רוויה בסאקי ובכעס אני אומרת: "כיילב מעולם לא שקל לעזוב אותי. היא לא היתה כלום בשבילו. שלא תפיצי את השקרים האלה ברבים, קייטין."
ברור לי שפניי אדומות. אני מרגישה את פניי בוערות ואת הטינה מטפסת בי. הגבות של קייטין משתחררות ומתעגלות, יוצרות פרצוף המתחנן לסליחה.
"אני… אני מתנצלת," היא מגמגמת. "לא היתה משמעות לשום דבר ממה שאמרתי."
אני מכירה את הבלונדינית היפה והשטנית הזו יותר מדיי טוב מכדי להאמין להצגת ההתנצלות שלה, אף כי אין ספק – מגיע לה פרס אמי.
אני מביטה בה בפקפוק, והיא מחייכת במתיקות של סכרין.
"מה שאני מתכוונת להגיד זה שהוא אוהב אותך, ואפילו הכוסית ההיא לא תצליח לקחת אותו ממך."
עכשיו אני כבר חורקת שיניים. להזכיר את שמה זה דבר אחד, אבל לפרגן למראה הפיגוזי שלה כבר עובר את כל גבולות החברות הנאמנה.
"ליאה, חכי," היא קוראת כשאני מסתלקת בסערה. אני לא רוצה לחכות לשמוע את אחד התירוצים שלה – המפורסם ביותר הוא שהיא מרוסיה, והיא לא תמיד יודעת בדיוק איך לתקשר, כי האנגלית שלה היא בעצם שפה שנייה. שמעתי כבר את כל התירוצים, ואני מכירה את החלקלקות של החברה הכי טובה שלי . היא אוהבת להמתיק השמצות, הכפשות ועלבונות חסויים: 'את כל כך אמיצה שאת לובשת את החצאית הזאת, אני הייתי חוששת שיראו לי את הצלוליט'. קייטין היא בולמית ואין לה שמץ של צלוליט. אז מן הסתם היא התכוונה לשלי.
קייטין ריינלסקז היא קופיפה כייפית בגן החיות, אבל אם תבגדי בה היא תקרע אותך לגזרים. החברות שלנו, המתקיימת מאז ימי חטיבת הביניים, תמיד היתה תחרות משיכה אכזרית בחבל לגבי מי שיש לו רכוש יותר שווה. המכונית הראשונה שלי עלתה שישים אלף דולר. שלה עלתה שמונים. במסיבת יום ההולדת השש עשרה שלי היו שלוש מאות אורחים, אצלה היו ארבעה. אני זכיתי עם כיילב. קייטין גרושה פעמיים. בפעם הראשונה היא התחתנה בווגאס. זה החזיק בדיוק עשרים וארבע שעות ואז בוטל, ובפעם השנייה היא התחתנה עם גבר בן חמישים, טייקון נפט שהתגלה כקמצן מוחלט אחרי החתונה. היא מריירת בקנאה כשמדובר בכיילב – החתיך, העשיר, הג'נטלמן, הסקסי, כיילב שלי. הוא חלומה של כל אישה, והוא שלי. אני מנצלת כל הזדמנות שיש לנופף בהישג העיקרי שלי בחיים, אבל מאז הבעיה ההיא עם אוליביה הקנאה של קייטין הוחלפה בשמחה לאיד. אפילו היתה לה פעם החוצפה להגיד לי שהיא מעריצה את התושייה של אוליביה.
אני צועדת אל מכוניתי בצעדים קצרים ולא יציבים במיוחד, נזהרת לא ליפול מהעקבים שלי ומתיישבת במושב הנהג. השעון שעל לוח המחוונים מראה כי השעה היא שש בערב, אבל אין לי אפילו טלפון כדי להתקשר למישהו שיבוא לקחת אותי. ולמי בכלל הייתי מתקשרת? כל החברים שלי שיכורים בערך כמוני, ואלה שלא נמצאים פה, ירימו גבה וירכלו אם יראו אותי ככה.
פתאום אני נזכרת באסטלה.
"שיט," אני מטיחה את ידיי על ההגה. הייתי אמורה לאסוף אותה בחמש, ואין לי איך להתקשר לפעוטון. אני מתניעה ויוצאת ברברס מהחנייה, בלי להסתכל סביבי. אני שומעת צופר של מכונית, ואז רחש של מתכת שהתנגשה ונמעכה. אני אפילו לא צריכה להסתכל כדי לדעת שזה רע. אני יוצאת במהירות ובחוסר יציבות מהמכונית ופונה לאזור האחורי. פורד ישנה מקופלת סביב הפגוש של הריינג' רובר שלי. זה נראה כמעט קומי. אני מדחיקה את הצורך שלי לצחוק, ואז אני צריכה להדחיק את הצורך שלי לבכות, כי אני רואה את האורות הכחולים והאדומים של המשטרה מהבהבים לעברנו. הנהג הוא איש מבוגר. אשתו יושבת במושב שלידו, אוחזת בצווארה. אני מגלגלת את עיניי ומשלבת את ידיי על החזה, מחכה לצופר האמבולנס, שלבטח יגיע ויסמל את בוא התביעה של מנצלת ההזדמנויות המאושרת.
אני רוכנת מעט כדי לראות את המכשפה הזקנה. "ברצינות?" אני אומרת מעבר לחלון. "כואב לך הצוואר?"
כצפוי, אמבולנס מגיח מאחורי ניידת המשטרה, והם נכנסים למגרש החנייה. הפרמדיקים קופצים מהאוטו ונוהרים לפורד. אני כבר לא רואה מה קורה אחר כך, כי שוטר מרושע ניגש אליי, ואני מבינה שיש לי שניות אחדות לאסוף את עצמי ולהתפכח.
"גברתי," הוא אומר, חמוש במשקפי שמש כהים. "את מבינה שנסעת אחורה ישר עליהם בלי להסתכל כלל? ראיתי את זה קורה."
באמת? הפתיע אותי שהוא בכלל יכול לראות משהו מבעד לעדשות הכהות האלה.
אני מחייכת בתמימות. "אני יודעת. נכנסתי ללחץ. אני חייבת לאסוף את התינוקת מהבייביסיטר," אני משקרת, "ואני מאחרת…"
אני נושכת שפתיים, כי בדרך כלל זה מרגש גברים כשאני עושה את זה.
הוא בוחן אותי לרגע, ואני מתפללת שלא יריח את האלכוהול בנשימה שלי. אני רואה את פניו פונות למושב האחורי במכוניתי, שם מונח בסיס הסלקל של אסטלה.
"אני חייב לראות את הרישיונות שלך, נהיגה ורכב," הוא אומר לבסוף.
זה הנוהל הרגיל – עד פה הכול בסדר. אנחנו עוברים על כל הליך התאונה, שאני מכירה כל כך טוב. אני רואה שהאישה הזקנה נכנסת לאמבולנס, ואת האמבולנס נוסע עם אורות מהבהבים. בעלה, קשוח מספיק, נשאר מאחור כדי לטפל פה בעניינים.
"שחקנים מזוינים," אני לוחשת מתחת לשפם.
השוטר יורה חצי חיוך לעברי, מספיק בשביל להבין שהוא לטובתי. אני מתחנפת אליו כדי לבדוק מתי אוכל ללכת לאסוף את הבת שלי.
"היה לי כל כך קשה לעזוב אותה," אני אומרת לו. "היתה לי פגישת עבודה." הוא מהנהן, כאילו מבין ללבי.
"אנחנו רושמים לך דו"ח – כי זו כן היתה אשמתך," הוא אומר. "אחרי זה תהיי חופשייה ללכת."
אני נושמת לרווחה. הגרר מגיע ומפריד בין הרכבים. הנזק לריינג' רובר שלי מינימלי לעומת הפורד, שממש התקפלה לחצי. הם אומרים לי שהביטוח של משפחת ברנארד ייצור קשר עם הביטוח שלי, ואני די בטוחה שהם גם יקחו עורך דין בימים הקרובים.
אני יוצאת מהחנייה, חשה הקלה כשהרובר נוסעת כרגיל. פרט לפגוש מכופף ולכמה שריטות קטנות המכונית היקרה שלי יצאה ללא פגע. יכלו לעצור אותי ולהעמיד אותי לדין בגין נהיגה בשכרות. הודות למשחק נפלא ולשוטר מוקסם אני יוצאת מזה במינימום נזק.
אני מרגישה כמעט פיכחת לחלוטין, כשאני נוהגת בזהירות לכיוון מעון היום סאני סייד אפ. כשאני נכנסת למגרש החנייה, הוא ריק. אני מסתכלת על השעון בלחץ. השעה שבע ועשרה. מישהו בטח נשאר איתה עד מאוחר. הם בטח יכעסו, אבל אני מאמינה שאחרי שאסביר להם מה קרה עם הטלפון ועםהתאונה, הם יבינו. אני לוחצת על הפעמון של הדלת שנייה לפני שאני קולטת כי בפנים חשוך לחלוטין. אני מצמידה את ידיי לזכוכית ומציצה פנימה. ריק. סגור. נעול על סורג ובריח. אני נבהלת. בהלה כזו כמו שחשתי כשהבנתי שיש סיכוי שאלך לכלא על הונאה. הבהלה שחשתי כשעמדתי מול השופט בציפייה לשמוע את המילה "אשמה", שתכניס אותי לכלא לעשרים שנה. זוהי בהלה אנוכית טהורה. בהלה של – אוי ואבוי, כיילב יתגרש ממני מפני שאיבדתי את התינוקת – כזו בהלה. פחות משבועיים אני אמא, וכבר איבדתי את הילדה. זה החרא שבגללו את מופיעה אחר כך בחדשות. אני שונאת את השדרנית הבלונדינית. כלבה.
אני צועדת הלוך ושוב על המדרכה, מנסה לחשוב על האפשרויות שלי. אני יכולה להתקשר למשטרה. כאילו, מה המדיניות? מה הם עושים עם הורה שלא אוסף את הילד מהמעון? הם שולחים את הילד לרווחה? המנהלת לוקחת אותו הביתה? אני מתקשה להיזכר בשם המנהלת – דייטר. היא בכלל אמרה לי מה שם המשפחה שלה? בכל מקרה אני צריכה להגיע לטלפון ומהר.
אני נוסעת הביתה כאילו הייתי ה'מהיר ועצבני'. אני חייבת להגיע לטלפון שלי ומהר. ניתן לשמוע את הדחיפוּת שלי כשאני רצה לדלת הכניסה, לא טורחת לסגור אותה ופונה לדלפק המטבח – שם השארתי את הטלפון. הוא לא נמצא שם. הראש שלי מסתחרר. הייתי בטוחה ששם השארתי אותו. יהיה לי הנגאובר קטלני מחר. תחשבי! לראשונה אני מתחרטת על כך שאין לי טלפון קווי. מי בכלל צריך טלפון קווי? אני נזכרת שכך אמרתי לכיילב מיד כשניתקתי את הקו. אני מסתובבת לפנות למדרגות, והלב שלי נעצר בהפתעה.
"זה מה שאת מחפשת?"
כיילב נשען על משקוף הדלת ומסתכל עליי. בידו נמצא האייפון היקר שלי. אני בוחנת את פניו. הוא נראה רגוע – זה אומר שאינו יודע כי אסטלה לא איתי – או אולי הוא חושב שהיא עם אמא שלי. לא אמרתי לו שלקחתי אותה לשדה התעופה.
"חזרת לפני הזמן," אני אומרת בהפתעה כנה.
הוא לא מחייך ולא מקבל את פניי כמו תמיד בחום; במקום זאת הוא נועץ את עיניו בפניי – הטלפון נעוץ בין אצבעותיו וידו מושטת אליי. אני לוקחת כמה צעדים זהירים לעברו, נמנעת מלהניח להתרגשותי להתגלות. כיילב קורא אותי כמו ספר ילדים פשוט. אני נעמדת על קצות אצבעותיי כדי לתת לו נשיקה מהירה בלחי וחוטפת את הטלפון מבין אצבעותיו. עכשיו, אילו רק הייתי יכולה לצאת החוצה, הייתי מצליחה לחשוב על משהו, להתקשר למישהו… למצוא את התינוקת!!!
אני לוקחת כמה צעדים לאחור.
"יש לך שיחה שלא נענתה. ארבע עשרה שיחות שלא נענו, האמת," אומר כיילב באגביות – אגביות מוחצנת – כמו השקט שלפני הסערה. הנהמה השקטה, הנמוכה, של הזאב, שנייה לפני שהוא תוקף.
אני בולעת את רוקי. יש לי חול בגרון ואני טובעת… נחנקת. העיניים שלי יורות לכל כיוון בחדר. אלוהים – מה הוא יודע? איך אני אתקן את זה?
"מסתבר ששכחת לאסוף את אסטלה ממעון היום…" קולו נשמע ברקע. יד בלתי נראית מפצחת את הלסת שלי ושופכת פחד במורד גרוני. אני נחנקת.
"כיילב – " אני מתחילה. הוא מרים יד ועוצר אותי, ואני עוצרת כי אין לי באמת תירוץ טוב .
השארתי את הבת שלנו במעון יום מפוקפק, כי…
פאק.
אני לא כזו יצירתית. הראש שלי מתרוקן מכל התירוצים האפשריים.
"היא… היא פה?" אני לוחשת. האיבר בעל ההבעה הגדולה ביותר אצל כיילב הוא הלסת שלו. פעם הייתי מפענחת ממנה את הרגשות שלו. היא מרובעת, גברית, מרוככת מעט הודות לשפתיו העבות במיוחד. כשהלסת מרוצה ממך, את רוצה לעקוב אחריה באצבעותייך, לעמוד על קצות האצבעות ולנשק אותה נשיקות קטנות. הלסת כועסת עליי. השפתיים שלו לבנות מזעם ולחוצות. אני פוחדת.
כיילב לא אומר דבר. זו שיטת הלחימה שלו. הוא מחמם את החדר בזעמו ומחכה שתזיעי עד שייפלט לך הווידוי. הוא מעולם לא היה אלים כלפי אישה, אבל אני מוכנה להישבע בחיי, שהילדה הקטנה הזו יכולה לגרום לו לעשות דברים שמעולם לא חשב שיעשה.
אני מסתכלת לכיוון המדרגות. טעות. זה ממש מעצבן אותו. הוא מתחיל לצעוד לעברי באחת.
"היא בסדר," הוא אומר בשיניים חשוקות. "חזרתי מוקדם כי דאגתי לך. מסתבר שאת לא היית זו שצריך היה לדאוג לה."
"זה היה רק לכמה שעות," אני ממהרת לומר. "הייתי צריכה קצת זמן לבד, ואמא שלי בדיוק קמה ועזבה אותי…"
הוא בוחן אותי כמה רגעים, אבל לא כי הוא מאמין לי. הוא שואל את עצמו איך יכול היה להתחתן עם מישהי כמוני. אני רואה אכזבה גמורה בעיניו. והיא שורטת את הצדקנות המתערסלת בחזי. היא גורמת לי להרגיש ככישלון. נו, למה הוא ציפה – שאהיה אמא טובה? שאפול ישר לתפקיד שאותו אני בכלל לא מבינה?
אני לא יודעת מה לעשות. האלכוהול עוד יושב לי במוח, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא העובדה שהוא יעזוב אותי.
"אני מצטערת," אני לוחשת, מביטה ברצפה. להפגין חרטה זה ניסיון עלוב, בייחוד שהצער שלי הוא בעיקר על שנתפסתי ולא באמת על מה שעשיתי.
"את מצטערת שתפסתי אותך," הוא עונה.
הראש שלי מתפוצץ. פאקינג קורא מחשבות!
איך הוא מעז לחשוב עליי ככה? אני אשתו! לטוב ולרע, נכון? או שהרע מתייחס למצב ולא לבן אדם?
"את השארת את התינוקת שלך, שהרגע נולדה, עם זרים. זרים לחלוטין. שעות שהיא לא אכלה!"
"היה חלב אם בתיק ההחתלה!" אני טוענת.
"לא מספיק לשבע שעות!"
אני משפילה מבט זועף אל אריחי הרצפה. "לא קלטתי," אני אומרת בכניעה. באמת נעדרתי כל כך הרבה זמן?
אני מרגישה פרץ של כעס צדקני. אני אשמה מפני שלא ציפיתי להורות הנפלאה הזו כמוהו? אני פותחת את פי כדי לומר לו, אבל הוא קוטע אותי.
"די, ליאה," הוא מזהיר. "אין תירוצים פה. אילו היה לי היגיון בריא, הייתי לוקח אותה ועוזב." הוא פונה והולך לכיוון המדרגות.
מחשבותיי מיטשטשות וכעסי מתפרץ. "היא שלי!"
הוא עוצר. וזו עצירה פתאומית, כאילו המילים שלי ריססו חומר הקפאה על רגליו.
כשהוא מסתובב, פניו אדומות. "את תעשי כזה תרגיל שוב, וזה מה שתצעקי בבית משפט."
אני מרגישה את החזה שלי זז בכבדות, בעוד האיום שלו עוטף אותי כמו רוח קרה. הוא מתכוון לזה. כיילב אף פעם לא דיבר איתי בקור כזה. הוא מעולם לא איים עליי. זו התינוקת. היא משנה אותו, מסיתה אותו נגדי. הוא עוצר שנייה לפני שהוא מגיע למדרגות.
"אני אשיג אומנת."
אלו הן המילים שרציתי לשמוע, אבל עכשיו אני לא מרגישה מנצחת. כיילב יעסיק אומנת, כי הוא כבר לא סומך עליי – על אשתו. פתאום אני כבר לא רוצה אומנת.
"לא," אני אומרת, "אני יכולה לטפל בה. אני לא צריכה עזרה."
הוא מתעלם ממני, עולה במדרגות בדילוגים כפולים. אני נגררת אחריו, מנסה להחליט אם אני רוצה להתחנן או לירות.
"עשיתי טעות אחת, זה לא יקרה שוב," אני אומרת, מחליטה לבחור בדרך התחנונים. "ואתה לא יכול להחליט על זה לבד – היא גם הבת שלי." אני מפזרת מעט אגרסיה בשביל מידתיות טובה.
הוא מסתובב סביב שידת הלילה בחדר השינה שלנו ומוציא את ה'פנקס השחור הקטן' שלו, שבו אני מחטטת מדי פעם. אני עוקבת אחריו למשרד, שם הוא מוציא את הנייד שלו מהמטען.
"למי אתה מתקשר?" אני דורשת לדעת.
הוא מצביע על הדלת כאומר לי לצאת. אני עומדת יציבה במקום; מחבקת את עצמי, דאגה מערבלת את בטני.
"היי," הוא אומר לתוך הטלפון. קולו אינטימי, מפלרטט. ברור שנוח לו בשיחה עם מי שנמצא בצד השני של הקו. אני מרגישה עקצוץ מקפיא בעמוד השדרה שלי. יש רק בן אדם אחד בעולם שמרכך ככה את הקול שלו. אבל למה שיתקשר אליה? הוא צוחק ממשהו שהיא אמרה ונשען לאחור בכיסאו.
אוי – אלוהים – אוי אלוהים. יש לי בחילה.
"כן. אני מסכים," הוא אומר בחביבות. "את יכולה לגרום לזה לקרות?" הוא עוצר ומקשיב. "אני סומך על כל מי שתשלחי. לא – לא – אין לי בעיה עם זה. אז אוקיי, מחר? כן, אשלח את הכתובת – אה, את זוכרת?" הוא מחייך באירוניה. "אז נדבר."
אני קופצת לפעולה ברגע שהוא מנתק.
"מי זה היה? זו היתה היא?"
הוא מפסיק לדפדף בנייר ומסתכל עליי בתהייה. "היא?"
"אתה יודע על מי אני מדברת."
אנחנו לא מדברים על זה – עליה. השרירים בלסתו מתכווצים. יש בי דחף להזדחל תחת שולחן העבודה שלו ולהחביא את ראשי בין ברכיי.
למה
אמרתי
את
זה?
"לא," הוא אומר וממשיך לדפדף. "זו היתה חברה ותיקה שיש לה סוכנות של מטפלות מחוץ לבוקה. מישהו יגיע לפגוש אותי מחר."
הלסת שלי נופלת. עוד חלק סודי בחייו שלא ידעתי עליו. איך הוא בכלל מקושר למישהו שיש לו סוכנות של מטפלות?
"איזה בולשיט," אני אומרת, רוקעת ברגליי. "לפחות תיתן לי להכיר אותה?"
כיילב מרים את כתפו. "יכול להיות, אם כי אני מניח שיהיה לך הנגאובר מחר…"
אני קמלה בחשאי. הוא תמיד יודע הכול. הוא רואה הכול. אני תוהה אם ריח הפה שלי הסגיר את זה, או שאיכשהו הוא ראה את המכונית הדפוקה שלי וניחש. אני לא טורחת לשאול. אני יוצאת מהחדר במהירות בלי להסביר את עצמי ורצה למעלה, עומדת בפתח חדר השינה שלנו ומציצה לאורך המסדרון. אני מרגישה כאב חד . שאלך לבדוק מה קורה איתה? ממש נטשתי אותה היום. אני צריכה לפחות לבדוק שהיא בסדר. אני שמחה שהיא לא גדולה מספיק כדי להבין מה עשיתי. ילדים שומרים טינה.
אני הולכת בשקט לכיוון דלת חדר הילדים ופותחת את הדלת עם הבוהן כדי להיכנס. אני לא יודעת למה אני מרגישה רגשי אשם כבדים, כשאני מסתכלת על התינוקת, אבל זה מה שאני מרגישה. אני חוצה את המרחב אל העריסה שלה – ועוצרת נשימה. היא ישנה. כיילב עשה לה אמבטיה ועטף אותה, אך היא הצליחה לשחרר אחת מידיה והיא מוצצת אצבע. אני מריחה אותה – סבון הלבנדר שכיילב קנה מעורבב בריח שיבולת שועל של תינוק חדש. אני מושיטה יד ונוגעת באגרופה, ואז אני בורחת מהחדר.
