ספרי לנו על מאסטרה
ג'ודית ראשלי היא סטודנטית שאפתנית שעובדת בבית מכירות פומביות. כשמפטרים אותה על נסיון זיוף, במהלך נואש היא פונה לחבר ותיק: זעם.
מלונדון לרביירה הצרפתית והלאה, מאסטרה הולכת עם ג'ודית בעוד חלומותיה – ומזימותיה הופכים יותר ויותר אכזריים. ג'ודית עוברת טרנספורמציה דרמטית.
מה היווה לך השראה לכתיבת הסיפור שלה?
רציתי לכתוב דמות נשית, שלא מתנצלת על כל מה שהיא עושה בחייה. הרגשתי שנשים בסיפורת הבדיונית עדיין מונחות על ידי חוקיות מסויימת, והייתי סקרנית לדעת מה יקרה אם אשבור את החוקיות הזו.
איזה מחקר עשית כדי לבנות את העולם בו ג'ודית מצאה את עצמה?
חלקים מהספר נכתבו ברביירה הצרפתית – היה לי מזל שיכולת לשוט בכמה סירות! גם נסעתי לג'נבה כדי לראיין בנקאי, חקרתי חייל בצבא הבריטי על נשקים, וכמובן ביליתי שעות באתר נט-א-פורטה ורקמתי את כל המלתחה של ג'ודית.
למה בחרת דווקא בעולם האומנות חלק עיקרי בסטינג של העלילה?
אני חייבת לציין שהספר הוא פרי דמיוני לגמרי, לפני שנים, עבדתי בבית מכירות פומביות, אז כמה אספקטים מהעולם הזה מוכרים לי. האומנות חשובה לג'ודית, בייחוד ציירת הרנסנס האיטלקית ארטמיסיה ג'נטילשי. נעזרתי גם בספריה העירונית של לונדון לחקור בחייה המרתקים.
את יכולה להצביע על דבר כלשהו שהיווה השפעה ישירה או לא ישירה על יצירת הדמויות והעלילה?
אם לג'ודית יש איזה אב קדמון, הוא חייב להיות טום ריפלי (טום ריפלי הוא דמות בדיונית, גיבורם של סדרת רומני מתח ופשע מאת הסופרת פטרישיה הייסמית'). הן שתיהן דמויות שהכינו את עצמן למסע אכזרי בעקבות מה שהאמינו שהוא זכותם לחיים טובים יותר.
יש גם רמה מסויימת של סאטירה בז'אנר השחור – נכנסים פה אלמנטים מסיפורי הבלשים של פעם.
מתי לראשונה ידעת שאת רוצה להיות סופרת?
כשהייתי בת אחת עשרה, אז יצא לאור הספר הראשון שלי. כשהרווחתי חמישים פאונד על כתיבת סיפורים רומנטיים קצרים למגזין נשים.
ידעתי שלעולם לא אעסוק בשום דבר אחר, על אף שלעיתים ייחלתי לעסוק במקצוע יציב יותר.
מה היא התשוקה הכי גדולה שלך?
קריאה. אני יודעת שזו תשובה משעממת, אבל אני לא יכולה לדמיין עולם בלי ספרים. אבל אני גם אוהבת לטייל בעולם, לבשל ולרכב על אופניים
יש לך איזה סוד להצלחה כסופרת?
אני לא רואה את עצמי כסופרת מצליחה. מזל. המון מזל, אבל לא הצלחה.
איך נראה יום כתיבה טיפוסי? יש לך איזה שהם טקסים?
אני חייבת משמעת עצמית גבוהה, כי הבת שלי מכתיבה לי יום כתיבה קצר. בדרך כלל אני לוקחת אותה לבית הספר, הולכת לחדר כושר, ואז יושבת לכתוב עד שאני אוספת אותה. אני אוהבת שקט. דממה, לא טוב לי כשיש אנשים סביבי – יש סופרים שעובדים בספריה או בבתי קפה, אבל אין לי יכולת ריכוז כזו.
על מה את עובדת עכשיו?
כרגע, אני מסיימת את שני ספרי ההמשך של ג'ודית ואחרי כן, אני חושבת על לתרגם את ננה, של אמיל זולה
