את "שבויה באפלה" סיימתי לקרוא מזמן והוא כל כך הרעיד את עולמי שלא הייתי לתחושות מסוגלת לכתוב עליו סקירה נורמאלית. הייתי חייבת לתת והמחשבות קצת זמן לשקוע .
גם זאת לא ממש סקירה, אלא יותר המלצה.
בדרך כלל רומנים שעוסקים בחטיפה, כפייה, איומים וכו נקראים בפי הקוראות: "ספרות אופל". באופן אישי- אני לא אוהבת ספרים אפלים ונרתעת מהם. חווית הקריאה בהם עושה לי רע, ואני מודה שיש לי כלפיהם גם התנגדות עקרונית.
אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. ובמקרה שלי " שבויה באפילה" היה הספר האחד היוצא דופן. הוא מדהים. הכתיבה שלו מפעימה, מרגשת, שואבת לסיפור, אינטיליגנטית ומכבדת את הקורא. הוא לא רומן רומנטי. הדמויות והתנהלותן רחוקות מלהיות ה"אידיאל הרומנטי" כפי שאנו נתקלות בו בספרים אחרים. סי. גיי רוברטס ( הסופרת) לרגע לא מציגה את התרחישים שם כמשהו נחשק או רצוי שיש לשאוף אליו מבחינה רומנטית.
אבל הוא כן סיפור אהבה. אהבה שמתפתחת בתנאי גיהנום. אהבה שמעוררת שאלות קשות. אהבה שמתרחשת בניגוד למה שהשכל הישר תופס, אבל מרגישה כל כך נכון. וכסיפור אהבה – הספר הזה מטלטל עולמות. לא פחות.
כבר יצא לי להתקל בספרים אפלים שנכתבו בצורה רדודה ומטומטמת. בחורה נחטפת, נאנסת ומתאהבת משום מקום או מגיבה מינית (בניגוד לכל הגיון פסיכולוגי או ספרותי ) במי שמתעלל בה ו/או בגד באמונה.
כאן, הקורא הולך יד ביד עם הגיבורה. כועסים על הגיבור אבל בד בבד הולכים ומתאהבים בו- כי הסופרת מצליחה לטוות את התחושות של ליבי והמורכבות הפסיכולוגית שהיא נמצאת בה ביד אמן.
השאלה אם זו אהבה אמיתית או "שטוקהולם סינדרום" (תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו) מהדהדת לאורך שני החלקים. וכל קוראת מגיעה למסקנות שלה.
זה ספר חזק מאד סוחף מאד ואינטיליגנטי מאד. אל תוותרו על הקריאה שלו.
