על טילים מקלטים וספרים קוליים

אצלנו בבניין יורדים למקלט, ויש משהו מרגיע בלהיות עם אנשים אחרים שאתה לא יכול להתבכיין להם.

אז צוחקים קצת, סופרים בומים, מדברים קצת (משתדלים לא פוליטיקה), אוכלים הרבה כי כולם מביאים רק משהו קטן ומחכים להודעה של פיקוד העורף.

אבל כשיורדים למקלט בלילה זה אחרת – כולם בשקט כי יש קטנטנים שצריכים לישון וכי לאף אחד אין אנרגיה לדבר. ובדיוק אז, אני מוציאה את האוזניות.

והעולם שמסביב מתפוגג ואני נעטפת בעולמות אחרים.   

זה לא ניתוק.
זה ויסות.
זה נורמליות בתוך האי נורמליות שמסביב. וזו הכי נשימה עמוקה שמחזירה אותי לגוף.
והכי – זה זמן שלי עם עצמי בתוך סיר הלחץ הנוכחי.

ולפעמים – זה כל מה שצריך.

 מספרת לכן למה הקשבתי בינתיים

בלילה האחרון הקשבתי ל״סר פיליפ באהבה״ החמישי של ברידג׳רטון – כי סיימתי לראות את העונה האחרונה ורציתי עוד אלואיז. ואחרי שעלינו מהמקלט המשכתי להקשיב וככה נרדמתי עם האוזניות.

הורדתי גם את ״סיפור חיי״ של לוסי סקור כי היא תמיד מצחיקה אותי ומרגשת וכי עיירה קטנה וגברים חסונים זה ממש מקום טוב להיות בו עכשיו.

אז אם גם אתן מוצאות את עצמכן בין אזעקה אחת לשנייה,
ואתן מרגישות שהלב צריך רגע להירגע – שימו אוזניות. תנו למישהו אחר לספר לכן סיפור.

לפעמים זה כל ההבדל בין עוד ״אוף״
לבין מרחב נשימה.