אהבה: המרד העתיק ביותר של נשים

אבל אהבה, לפחות בשביל נשים, תמיד הייתה הרבה יותר רדיקלית מזה.
בעולם שבו נישואים היו עסקה, ברית כלכלית, שידוך פוליטי – עצם הרעיון של אהבה היה כמעט חתרני.
השורש א־ה־ב מופיע בתנ״ך כ־250 פעמים.
רוב הפעמים בהקשרים של ברית, נאמנות, מחויבות לאלוהים או למצוות.
ואז, בתוך עולם של חוקים וירושות ושושלות – מופיע פסוק אחד פשוט:
״ויאהב יעקב את רחל.״
לא ״ויקח״.
לא ״ויישא״.
אהב.
ואז חז״ל בפרשנות שלהם לא מבטלים את הרגש הזה. להפך. הם מחדדים אותו:
אהבה התלויה בדבר – בטל הדבר, בטלה האהבה.
אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם.
כלומר, כבר אז ידעו להבדיל בין תשוקה שיש בבסיסה אינטרס לבין קשר עמוק.
וההבחנה הזו מעולם לא איבדה גרם של רלוונטיות.

אולי זה מתחיל בכלל בלשון

השורש א־ה־ב מורכב מאותיות רכות, מרגישות איך זה נשמע?
א – פותחת פתח.
ה – נשיפה.
ב – סגירה רכה.
אין בו שיניים. אין בו חריקה.
זו מילה שנאמרת כמעט בלחישה.
עכשיו תגידי בקול:
קנאה.
שנאה.
נקמה.
תשמעי את הק׳, את הנ׳, את הש׳ החותכת. יש שם חיכוך. יש שם התנגדות. הלשון פוגשת שיניים.
העברית היא שפה שמרגישים בגוף.
ואהבה נועדה לבנות, לא לשבור. לפתוח, לא לחרוק.

ויש עוד מיתוס שכדאי לפרק

יש מי שטוענים שעברית אינה שפה של אהבה.
שהיא חדה מדי. צבאית מדי.
שאין בה את הרוך המתגלגל של I love you.
ואולי אנחנו פשוט רגילות לשמוע אהבה באנגלית.
בסרטים.
בשירים.
בסדרות.
I love you הפך להיות הביטוי המקובל על האוזן שלנו.
והעברית? שפת הדיווחים. החדשות. הויכוחים.
פחות לחישות.
אבל זה לא כי העברית לא יודעת אהבה.
זה כי אנחנו פחות רגילות להקשיב לה שם.
שיר השירים לא נכתב באנגלית.
״ויאהב יעקב את רחל״ לא נכתב באנגלית.
גם לא ״אני לדודי ודודי לי״.
העברית יודעת אהבה.
היא פשוט לא מתאמצת להתחנף.
מי שחושבת שעברית לא יודעת אהבה – כנראה לא הקשיבה לה מקרוב.

נשים ואהבה: סיפור של דמיון ושל כוח

במשך מאות שנים, לנשים לא תמיד הייתה שליטה מלאה על הבחירה הזוגית שלהן.
אבל היה להן דבר אחד שאי אפשר היה לקחת – הדמיון.
סיפורי אהבה היו המקום שבו אישה יכלה:

• לדמיין שהיא נבחרת מתוך תשוקה, לא מתוך הסכם.
• לדמיין גבר שרואה אותה באמת.
• לדמיין סוף שבו היא לא רק שורדת – אלא זוכה.

רוב ההיסטוריה נכתבה בידי גברים.
אבל אהבה?
אהבה לא נשמעת טוב במונולוג.
זה לא מקרה ששיר השירים נשמר בקאנון.
בין אם נכתב בידי שלמה ובין אם יוחס לו – זהו טקסט חושני, הדדי, מלא בקול נשי.

האישה מדברת.
משתוקקת.
יוזמת.
מחפשת.
בוחרת.
בתוך עולם שעוצב ברובו מזווית גברית – נשמר שיר שבו האהבה נשמעת בשני קולות.

זה לא פאסיבי.
זה מהפכני.

ספרות רומנטית היא לא חולשה. היא אימון רגשי.

כשאנחנו קוראות רומן רומנטי, אנחנו לא בורחות.
אנחנו בודקות.

איזו אהבה אני מוכנה לקבל?
איזה יחס הוא המינימום המגיע לי?
מה לא מתאים לי?
רומן טוב עוסק במעבר:
מהתלהבות – לבחירה.
מהישענות – לשותפות.
מהתשוקה – לעומק.
הוא לוקח אהבה ה״תלויה בדבר״ ומעמיק איתה אל אהבה שמחזיקה גם כשהמציאות מתבלגנת.
ולא מדובר במותרות. זו בריאות נפשית.

ולנטיין הוא רק תזכורת

אהבה לא התחילה באפליקציה.
היא לא תיעלם עם אלגוריתם חדש.
היא התחילה כשהמילה ״אהבה״ נכתבה לראשונה בטקסט קדום –
והיא ממשיכה בכל פעם שאישה פותחת ספר ומרשה לעצמה לרצות יותר.
יותר עומק.
יותר כבוד.
יותר הדדיות.
אישה שקוראת סיפורי אהבה לא מחפשת אשליה.

היא מזכירה לעצמה שהיא ראויה לאהבה שאינה תלויה בדבר.