פגשתי את כיילב במסיבת יום ההולדת העשרים וארבעה של קייטין. המסיבה התרחשה על יאכטה, מיקום שבאופן משמעותי היה טוב יותר מאשר אחד ממועדוני הלילה הראוותנים של סאות' ביץ' – שם חגגתי אני את יום הולדתי העשרים וארבעה. אני הזמנתי מאתיים איש; היא הזמינה שלושה. אבל מאחר שיום ההולדת של החברה הכי טובה שלי חל ארבעה חודשים אחרי יום ההולדת שלי, היא מצליחה להאפיל עליי כל שנה. ובכל זאת אפשר להגיד שאנחנו 'פיטים', כי אני יפה יותר, ואבא שלי מדורג שנים עשר מקומות מעל אביה במגזין 'פרובס'.
לבשתי שמלת משי שחורה של 'לנווין', שעליה קייטין שמה עין שבוע קודם לכן, כשעשינו שופינג בבארני'ס.
הירכיים שלה היו קצת רחבות מדיי בשביל להצליח להיכנס לגזרה הצרה של השמלה, אז חטפתי אותה כשהיא לא ראתה וקניתי. אילו היתה במקומי, היתה עושה בדיוק אותו דבר.
אחרי כמה סיבובים סביב החברים שלנו ניגשתי להזמין לי איזה מרטיני קר. קלטתי אותו יושב על אחד מכיסאות הבר. גבו היה מופנה אליי, אבל לפי רוחב כתפיו והתספורת שלו היה לי ברור שהוא יפיפה. החלקתי בעדינות אל הכיסא הפנוי שהיה לידו, והוא ירה בי מבט מהצד. הלסת החזקה שלו היתה הדבר הראשון שבו הבחנתי. אפשר לשבור איתה אגוזים. האף שלו נראה קצת מוזר, אבל לא בצורה דוחה. גשר האף היה מקומר – מהמורה קטנה בדרך. זה היה אלגנטי, כמו אקדח ישן. הירכיים שלו היו חושניות מדיי יחסית לגבר. אילולא האף – האף האלגנטי להפליא הזה – פניו היו יפות מדיי. חיכיתי כמה דקות, כמקובל, עד שיסתכל עליי; בדרך כלל לא הייתי צריכה לעבוד כל כך קשה כדי להפנות אליי תשומת לב גברית, אבל הוא לא הסתכל, אז כחכחתי בגרוני. עיניו, שהיו ממוקדות בטלוויזיה שמעליו, הסתובבו לאט לעברי, כאילו לא ישבתי במקום הנכון. היה להן צבע של סירופ מייפל, שמונח באור. חיכיתי שיעלה על פניו את המבט המרוצה שגברים מפגינים כשהם זוכים בתשומת לבי. המבט הזה לא הגיע.
"אני ליאה," אמרתי בביטחון והושטתי את ידי.
"היי, ליאה." הוא חייך, בערך, חצי חיוך, כשלחץ לי את היד, ואז הסתובב חזרה לטלוויזיה בביטול. הכרתי את הטיפוס הזה. את חייבת לשחק אותה קשה להשגה עם בנים שיש להם חיוך עקום. הם נהנים מהמרדף.
"איך אתה מכיר את קייטין?" שאלתי, חשה פתאום נואשת.
"מי?"
"קייטין… הבחורה שחוגגת את יום ההולדת שאליה התפלחת?"
"אה, קייטין," אמר ולגם מכוסו. "אני לא."
חיכיתי שיסביר לי שבא עם חבר, או שיש לו איזה קשר משפחתי רחוק למישהו במסיבה, אבל הוא ממש לא הסביר דבר. החלטתי לנסות גישה חדשה.
"אתה צריך בורבון או בירה יחד עם הוויסקי הזה?"
הוא הסתכל עליי בפעם הראשונה, מצמץ כאילו הוא מנקה את שדה הראייה שלו.
"זה משפט הפתיחה הכי טוב שלך? מילים משיר קאנטרי?"
ראיתי רמז לצחוק בעיניו וחייכתי, מעודדת.
"היי, לכולנו יש חולשות, שלי זו מוסיקת קאנטרי."
הוא בחן אותי לדקה, עיניו עברו על שערי ועצרו על שפתיי. ואז העביר את ידו בקצה הכוס שלו, אוסף את טיפות המים בקצות אצבעותיו. הסתכלתי מרותקת, כשהשתמש באגודלו כדי לספוג את הלחות שעל האצבעות.
"אוקיי," אמר, מסתובב אליי. "איזה עוד חולשות יש לך?"
יכולתי להגיד אתה כבר באותו רגע.
"צו-צו," צקצקתי, הנדתי בראשי בסקסיות מופגנת ורכנתי קדימה מספיק כדי לאפשר לו להציץ קלות במחשוף שלי. "אני כבר גיליתי לך סוד, עכשיו תורך."
הוא כחכח בגרונו ובהה בכוס הלחה, מסובב אותה לאט בעודו מחזיר את מבטו אליי, כאילו ניסה להחליט אם שווה לו להמשיך בשיחה. אחרי הפסקה ארוכה הזדגגו עיניו לעברי, והוא אמר: "נשים רעילות."
הוא לקח לגימה ארוכה וגדולה מהוויסקי. אני בחנתי את המצב. היה ברור שהאיש הזה שיחק הרגע משחק מחניים רגשי עם מקצוענית. הוא לגם משקה חזק מאוד ויקר במסיבת יאכטה, שהיה מעדיף לא להיות בה. על אף העובדה שאני הצעתי שם את כל נכסיי, לבושה בשמלה שהשאירה מעט מאוד לדמיון, הוא בקושי הסתכל עליי. בדרך כלל, גבר בריבאונד לא מרתיע אותי. גברים כאלה יכולים לספק סקס אקראי חושני תוך כדי טקס האשכבה של הלב השבור שלהם. הם רואים רק את הדברים הכי טובים שיש בך – הדברים שמזכירים להם את הימים הטובים עם האקסית שלהם – ממלאים אותך במחמאות ונתלים עלייך אסירי תודה לשבוע-שבועיים כיפיים. אני מתענגת על גברים בריבאונד. אבל הגבר הזה היה שונה. הגבר הזה לא פקפק בערכו מפני שהקשר נגמר. הוא פקפק בשפיותה. ניסה להבין באיזו נקודה בדיוק העניינים התחילו להתפורר.
הוא היה לבוש בצורה מושלמת. בלי להתאמץ. ככה הוא התלבש באופן טבעי – מה שהעיד על כך שיש לו כסף – ואני אהבתי כסף. זיהיתי את הסמל המלכותי של הרולקס ואת הבד המובחר של ארמאני, זיהיתי את הדרך הקלילה שבה ראה את העולם. ראיתי גם את איך אמר 'תודה' לברמן, שמילא שוב את הכוס שלו, והבחנתי איך התכווץ כשהזוג לידו קילל זה את זו. בדרך כלל גבר כזה בקושי מספיק להיות רווק. תהיתי מי זו הזונה המטומטמת שנתנה לו ללכת. מי שהיא לא תהיה, אני אמחק אותה מהזיכרון שלו באחת. למה? כי אני הייתי המובחרת שבמובחרות: הגודייבה, המזראטי, היהלום הבוהק המושלם. אני יכולה לשפר לכל אחד את החיים – בייחוד לגבר הזה.
חייכתי אליו, מלאה בביטחון החדש שפיתחתי בקשר העתידי שלנו, ושילבתי רגליים בעוד השמלה מחליקה לי במעלה הירך.
"אוקיי," אמרתי באיטיות. "היום במקרה הוא יום המזל שלך."
"למה?"
הוא אפילו לא הסתכל על הרגליים שלי. נאנחתי.
"טוב, אז עמדתי להגיד איזה משהו מתחכם על זה שגם אתה רעיל, אבל לפי איך שאתה נראה, אתה צריך מנה גדושה של מיץ ג'אמבה או משהו כזה."
הוא התפוצץ מצחוק.
"אתה רואה? אני מצחיקה."
"כן," הוא חייך, "קצת."
מעודדת, הצמדתי את המרפקים שלי לצדדים וסובבתי את הכיסא כדי שאשב מולו. הברכיים שלי נגעו בירכו החיצונית, והוא לא ניסה כלל להתרחק.
איזה פתי.
"אז -" הוצאתי קופסת סיגריות עשוית פנינים מתוך הקלאץ' שלי. "זו החולשה השנייה שלי, אכפת לך?" הוא הסתכל על הסיגריה שהונחה בין שפתיי והניד בראשו. הצתי אותה ושאפתי בתנועה חלקה, שאותה הצלחתי לשכלל לכדי שלמות.
"איך קוראים לך, מר עיניים עצובות?"
פיו התעוות בפינות וגבותיו עלו מעלה בריקוד.
"כיילב," אמר, "כיילב דרייק."
בחנתי איך נשמע השם 'דרייק' אחרי השם שלי והחלטתי שאני אוהבת את זה.
נשפתי פה מלא בעשן לכיוון הים.
"אני ליאה… ואם תשחק אותה נכון, אני יכולה להיות ליאה דרייק," הרמתי גבות.
"וואו. וואו…" אמר שוב. "זה כמעט מעורר."
"היא לא רצתה להתחתן איתך?" שאלתי בסימפטיה.
"היא לא רצתה לעשות הרבה דברים," ענה, בולע את השלוק האחרון של הוויסקי ונעמד. הוא היה גבוה להפליא. דמיינתי את עצמי עומדת לידו, ובתמונה הזו הגעתי ממש עד לגובה זרועו, כך שהנחתי שהוא לפחות מטר שמונים ושש.
חיכיתי לצעד הבא שלו. מה שהוא לא יעשה, הוא ממילא כבר היה שלי.
הוא נעמד ונשק לידי. הייתי מבולבלת.
"לילה טוב, ליאה," אמר. ואז, לתדהמתי המוחלטת, הוא הלך.
נותרתי אובדת עצות.
חשבתי שהיתה בינינו כימייה.
חשבתי עליו ביום המחרת, כשטיפלתי בהנגאובר שלי. מי זה היה? למה הוא בא? מה היא עוללה שגרם לו לנפנף אותי? אותי! השתעשעתי ברעיון שהאקסית שלו היא מפורסמת. אלוהים יודע שהוא נראה מספיק טוב כדי לשבור למישהי מפורסמת את הלב. חשבתי על הנון שלנטיות הקוּלית שלו, על הפרפרים שהרגשתי כשסוף סוף הסתכל עליי. אני לא זוכרת אם אי פעם הייתי צריכה לעבוד כל כך קשה כדי שמישהו יסתכל עליי. לא. וכשהסתכל, רציתי שיפסיק. הוא מסתכל עלייך כאילו הוא כבר מכיר אותך – ישיר, מעט משועמם, שיפוטי. גורם לך לתהות איך זה מרגיש להיות בצד השני של המבט הזה, כשהעיניים שלו נעוצות בך, כי שם הוא רוצה אותן.
רחרחתי קצת מסביב בניסיון להבין מי הוא ואיפה הוא מבלה. הייתי בלשית מוכשרת. הרישות החברתי שלי היה רחב, ואחרי שתי שיחות טלפון כבר ידעתי איפה אוכל למצוא את כיילב דרייק. שתי שיחות טלפון נוספות – וכבר מישהו סידר לנו בליינד דייט.
"חכי לפחות חודש," אמרתי לבת דודתי. "תני לו עוד זמן ללקק לעצמו את הפצעים, לפני שאציל אותו."
חודש מאוחר יותר כבר צעדתי לכיוון סושייה בשם טאטו, החום בוער ברגליי החשופות, לבי מקפץ בין צלעותיי.
"אין מצב," אמר מיד כשראה אותי.
אני זייפתי מבט מופתע. הורדתי את ראשי ושאלתי, "רווק ובריטי, מחפש ג'ינג'ית?"
הוא צחק צחוק עמוק וחיבק אותי.
הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת, ששרווליה קופלו עד המרפק, ומכנסי חאקי קצרים. עורו היה בצבע ברונזה זהוב, כאילו השתזף בכל יום מאז שנפגשנו.
"מאין את מכירה את שרה?" הוא פתח את הדלת בשבילי, ואני נכנסתי לפניו.
"בת דודה שלי," גיחכתי. "מאין אתה מכיר אותה?"
ברור שכבר ידעתי את התשובה. החבר של שרה וכיילב היו אחים לאחווה בקולג'. הוא נגרר איתם בליל המסיבה של קייטין.
הקשבתי לו בעודו מסביר את הקשר. המבטא שלו היה סקסי. כשהלך אחרי המארחת לשולחן שלנו, הוא הניח את ידו על גבי התחתון. זה הרגיש מוכר ורכושני. אהבתי את זה. תהיתי אם היה עושה את זה לו היתה זו הפגישה הראשונה שלנו.
"את יודעת איך שרה שכנעה אותי להגיע לבליינד דייט הזה?" שאל.
הנדתי בראשי.
"היא אמרה לי שיש לך רגליים יפות."
חייכתי ונשכתי את שפתי. "ו…" הוצאתי אותן מתחת לשולחן – השמלה היתה קצרה ברמה מסוכנת, ומובן שידעתי כי יאהב זוג רגליים יפות. במשך שעה תשאלתי את החבר של שרה, כדי לברר כל מה שיכולתי על כיילב.
הוא חייך והסתכל לי בעיניים כשאמר, "לא רע."
הרגשתי דגדוג לאורך רגליי, עד לאצבעות. זה המבט שלו חיכיתי.
בבוקר המחרת התעוררתי במיטתו. בעודי נמתחת, הבטתי בחדרו. השרירים שלי היו כאובים בצורה ראוותנית. לא התקפלתי כל כך מאז שיעורי התעמלות קרקע בתיכון.
שמעתי את המים בחדר האמבטיה הצמוד והסתובבתי לראות אם יש לי אפשרות להציץ עליו דרך הדלת הפתוחה. היתה לי.
העברנו את הלילה עם שלושה משקאות ועם ארוחת ערב בלי הפסקה בשיחה. זה היה כמו לדבר עם מישהו שלא דיברתי איתו שנים. היה לי כל כך נוח איתו, והנחתי שגם לו היה נוח איתי, כי הוא ענה על כל שאלה שהיתה לי ללא כל היסוס. כשעזבנו את המסעדה, לא היתה כלל התלבטות אם ללכת איתו או לא. קפצתי לתוך המכונית שלו עם הגג המתקפל, ונסענו במשך רבע שעה לדירה שלו. שביל הבגדים שלנו התחיל בדלת הכניסה ונגמר לרגלי מיטתו, שם העפנו את שארית הלבוש. יכול היה להיות נחמד להאשים את האלכוהול בחוסר הזהירות, אבל האמת היא ששנינו לא שתינו לפני שאכלנו. כל מה שהתרחש… לא קרה תחת השפעתו.
כשכיילב יצא מהמקלחת, הייתי עדיין שעונה על מרפקי. לא ניסיתי להסתיר את העובדה שבהיתי בו. הוא העביר את המגבת בשערו והעמיד אותו. חייכתי חיוך רחב וטפחתי על המיטה. הוא הפיל את המגבת ונשכב לידי.
"אתה עדיין עצוב?" שאלתי, משעינה את סנטרי על חזהו.
הוא חייך חצי חיוך כנוע וצבט את אפי.
"אני מרגיש קצת יותר מעודד."
"אווו… קצת יותר מעודד…" ירדתי על המבטא שלו והתחלתי להתגלגל מהמיטה. הוא תפס אותי בקרסוליי ומשך אותי בחזרה.
"הרבה יותר מעודד," הוא הציע.
"רוצה עוד סיבוב ואז ארוחת צהריים?" שאלתי, מעבירה את האצבע שלי על חזהו.
"תלוי," אמר, תופס את ידי.
חיכיתי שימשיך בלי לשאול את המתבקש – "במה?"
"אני לא מחפש שום דבר רציני, ליאה. אני עדיין שרוט לגמרי מ – "
"הבחורה הקודמת?" חייכתי בגיחוך ורכנתי לתת לו נשיקה. "מה שבא לך," אמרתי קרוב לפיו. "אני נראית לך בחורה שבנויה למחויבות?"
"את נראית כמו בעיה אחת גדולה," חייך. "כשגדלתי, אמא שלי אמרה לי לעולם לא לסמוך על ג'ינג'ים."
עיוותי את פניי.
"יש רק שתי סיבות לאמירה הזו שלה."
כיילב הרים גבות. "והן?"
"אבא שלך שכב עם ג'ינג'ית, או שהיא ג'ינג'ית."
זמזמתי בזמן שחייך חיוך עקום. הפעם הוא נמתח כל הדרך עד עיניו .
"אני מחבב אותך," אמר.
"זה יופי, נופת צופים שכמוך. באמת יופי."
