אדמונית, טרין פישר
פרקים 1-3

טוב, תקשיבו, כמות הבקשות שקיבלנו -"בבקשה תוציאו את אדמונית וגנב יחד…" בשבועות האחרונים היתה מרשימה 🙂
אז מכיוון שאנחנו קשובות ומקסימות ונחמדות באופן כללי, החלטנו שזה מה שנעשה. נוציא את אדמונית וגנב יחד לשבוע הספר! שתהיה לכן טרילוגיה שלמה ונפלאה.
מצד שני, הבטחנו את אדמונית לאפריל, והיא מוכנה והיא רוצה להגיע אליכן, שתפנקו אותה.. אז תשמעו מה נעשה –
מהיום ועד שבוע הספר (יוני 2019), כל יום ראשון יעלו פרקים חדשים מהאדמונית המלוכלכת שלנו. רק בשבילכן…
בשבוע הספר – יושקו שני הספרים שסוגרים את הטרילוגיה – אדמונית וגנב.
כנסו ללינק המצורף, קראו לכן בהנאה את הפרק הראשון, ויאללה קחו היום גם את הפרק השני, טוב וגם את השלישי… וספרו לנו מה דעתכן. אנחנו רוצות לשמוע.
את הגירסה הדיגיטלית תקבלו ביוני, מיד כשתפתח ההשקה ואילו המודפסים, שייצאו מהדפוס יישלחו מיד לביתכן – או יחכו לכן אצלינו בדוכן – בתל אביב והשנה גם בירושלים!!
בואו לגלות כמה אדום הוא עולמה של האדמונית…

פרק 1
הווה

אני מתבוננת מטה בייצור הוורוד הצרחני שבידיי, ואני נכנסת לפאניקה.

בהלה היא חתיכת תסבוכת. היא מתעוררת לחיים במוח שלך כמו מערבולת, צוברת תאוצה, בעודה מתפשטת  בכל חלקי הגוף. היא חגה סביב סביב, מעלה את קצב הלב, חגה סביב סביב וקושרת קשרים בבטן. חגה סביב סביב, מכה בברכייך, מחלישה אותן ויוצרת בור שופכין באצבעות כפות רגלייך. את מכופפת אותן, לוקחת כמה נשימות עמוקות ואוחזת חזק במעגל משמר החיים של השפיות, לפני שהבהלה שואבת אותך פנימה.

אלה הן עשר השניות הראשונות של האימהות שלי.

אני מעבירה אותה בחזרה לאביה. "אנחנו צריכים להשיג מטפלת."

אני מאווררת את פניי  בעזרת עותק חדש של המגזין ווג, עד שהוא נהיה כבד מדיי. אז אני משחררת את מפרק כף ידי ומפילה אותו על הרצפה.

"אני יכולה לקבל את הפלגרינו שלי?" אני מנענעת את אצבעותיי לכיוון בקבוק המים, הנמצא רחוק ממני, ומשעינה את גבי על הכרית השטוחה של בית החולים.

ואלה הן העובדות: בן אדם נפלט הרגע  מגופי, אחרי ששהה בו תשעה חודשים. זה דומה לטפיל, מספיק דומה כדי לדרוש מהרופא שלי לקשור לי חזק את החצוצרות, בקשר יפה . הבטן שלי, שאותה כבר הספקתי לבחון, נראית כמו בלון בצבע העור, שהוציאו ממנו את כל האוויר. אני עייפה וכאובה. אני רוצה ללכת הביתה. כשאני לא מקבלת את המים, אני פוקחת עין. אנשים לא אמורים לכרכר סביבי עכשיו, אחרי מה שעשיתי?

התינוקת והאבא עומדים מול החלון, עטופים באור המעומעם של אחר הצהריים ונראים כמו פרסומת מלוקקת לבית החולים. כל מה שהם צריכים הוא איזה משפט קלישאתי וקליט כדי לתפוס את הרגע: התחל את חיי המשפחה שלך עם המשפחה שלך.

אני טורחת להסתכל עליהם – הוא מערסל אותה בזרועותיו, ראשו כפוף, עד שהאפים שלהם כמעט נוגעים זה בזו. זה אמור להיות רגע מרגש, רגע יקר, הוא בוהה בה באהבה כל כך גדולה, ואני מרגישה את הקנאה מסובבת לי את הלב. לקנאה יש יד חזקה בטירוף. אני מתכווצת תחת מגעה, לא נוח לי עם נוכחותה.

למה זה לא בן? זה… הילד שלי. מרוב אכזבה אני מכסה את פניי בכרית כדי לא לראות את המחזה הנגלה מול עיניי.

שעתיים קודם לכן הרופא אמר את המילה הזאת – בת – וזרק את הגוף הכחול והקטן על חזי. לא ידעתי מה לעשות. בעלי הסתכל עליי, אז הושטתי יד לגעת בה, בעוד המילה בת מתרסקת לי בחזה כמו פיל השוקל אלף טון.

בת

בת

בת

אני אאלץ לחלוק את בעלי עם אישה נוספת… שוב.

"איך נקרא לה?" הוא אפילו לא מסתכל עליי כשהוא מדבר. ונראה לי כי  הרווחתי ביושר קשר עין. שככה יהיה לי טוב, הנה הגעתי לרגע – הפכתי לזיכרון רחוק.

לא חשבתי על שם לבת. הייתי בטוחה שזה בן. צ'ארלס אוסטן. על שם אבא שלי.

"לא יודעת. יש לך הצעות?" אני מחליקה את הסדין ובוחנת את ציפורניי. שם הוא רק שם, לא? אני אפילו לא קוראת לעצמי בשם שהוריי בחרו לי.

הוא מסתכל עליה כבר הרבה זמן, היד שלו עוטפת את ראשה. היא הפסיקה להשתולל עם אגרופיה ועכשיו היא שקטה ומרוצה בזרועותיו. אני מכירה את ההרגשה.

"אסטלה." השם מתגלגל מלשונו כאילו חיכה כל חייו להגות אותו.

ראשי קופץ. ציפיתי למשהו פחות… עתיק. אני מעקמת את אפי.

"זה נשמע כמו שם של זקנה."

"זה לקוח מתוך ספר."

כיילב והספרים שלו.

"איזה ספר?" אני לא קוראת… אלא אם כן מגזינים נחשבים כחומר קריאה, אבל אם יצא סרט שמבוסס על הספר, אז רוב הסיכויים שראיתי אותו.

"תקוות גדולות."

אני מצמצמת את עיניי ובבטני מתעוררת שוב המערבולת, התחושה שאני טובעת.. זה קשור אליה. ברור.

אני לא מבטאת בקול את מחשבותיי. אני חכמה  מכדי להחצין את כל החולשות ואת חוסר הביטחון שלי, אז אני מרימה את כתפיי באגביות ומחייכת לעברו.

"יש לך סיבה מסוימת לבחירת השם הזה?" אני שואלת במתיקות.

לרגע נדמה כי אני רואה משהו חולף בפניו, צל שיורד על עיניו כאילו הוא צופה בסרט המוקרן בתוכן. אני בולעת את רוקי בחוזקה. אני מכירה את הפרצוף הזה.

"בייבי – ?"

הסרט נגמר, והוא חוזר אליי. "תמיד אהבתי את השם הזה. היא נראית כמו אסטלה."

אני קולטת שמשהו מסתתר בנימת  קולו.

לדעתי, היא נראית כמו איש זקן וקירח, אבל אני מנידה בראשי. אני לא מסוגלת להגיד 'לא' לבעלי, אז כנראה שהילדה נדפקה.

כשהוא יוצא הביתה להתקלח, אני מוציאה את הטלפון שלי מהכרית ועושה חיפוש בגוגל – אסטלה מ'תקוות גדולות'.

אתר אחד קורא לה יופי קסום ואומר שיש לה לב קר ותסביך עם סמכות. אתר אחר אומר שהיא היתה ההתגלמות הפיזית של כל מה שפיפ רצה ולא יכול היה לקבל. אני מניחה את הטלפון ומציצה בעריסה שלצידי. לכל מה שכיילב עושה יש סיבה. מעניין כמה זמן כבר רצה בת. מעניין אם בתשעת החודשים שחלמתי על בן, כיילב חלם על בת.

אני לא מרגישה כלום – שום דבר מכל התיאורים הדביקים ששמעתי מהחברות שלי, אחרי שילדו את ילדיהן.

הן השתמשו במילים, כמו ללא תנאי, אהבת חיי. חייכתי והנדתי בראשי, מתייקת את המילים כדי שאוכל להשתמש בהן  כשאלד בעצמי. ועכשיו אני פה, חסרת רגשות. למילים האלה אין כל משמעות בשבילי. מעניין אם הייתי מרגישה אחרת לו היה זה בן. התינוקת מתחילה להתבכיין, ואני לוחצת על כפתור שקורא לאחות.

"צריכה עזרה?" אחות באמצע שנות החמישים לחייה, לובשת מדים עם דובוני 'אכפת לי', נכנסת מהר לחדר. אני בוחנת את חיוכה הקופצני ומהנהנת.

"את יכולה לקחת אותה לתינוקייה? אני צריכה לישון קצת."

אסטלה מתגלגלת אל מחוץ לחדר, ואני נושמת לרווחה.

לא אהיה טובה בזה. מה עבר לי בראש? אני נושמת דרך האף ונושפת אוויר מהפה, כמו ביוגה.

אני רוצה סיגריה. אני רוצה סיגריה. אני רוצה להרוג את האישה שבעלי אוהב. זה הכול באשמתה. אני נכנסתי להיריון כדי לשמור על הגבר שכבר התחתן איתי. אף אישה לא אמורה לעשות את זה. לאישה אמור להיות ביטחון בנישואים שלה. זו הסיבה שבשבילה מתחתנים – כדי להרגיש בטוחים מפני כל הגברים שניסו לרוקן לך את הנשמה. אני הענקתי את נשמתי לכיילב ברצון. הצעתי לו אותה כמו צאן לטבח. ועכשיו לא רק שאני צריכה להתחרות בזיכרון של אישה אחרת, אלא גם  ילדתי  תינוקת. הוא כבר בהה לתוך עיניה כאילו ראה את הגרנד קניון בין הקרניות שלה.

אני נאנחת ומשתבללת במיטה, מכניסה את ברכיי תחת סנטרי ואוחזת בקרסוליים.

עשיתי מספר דברים כדי לשמור על הגבר הזה, אבל אני אף פעם לא מספיקה לו. אני מרגישה את זה – אני רואה איך הוא מסתכל עליי. העיניים שלו תמיד חולמניות,  מחפשות משהו. אני לא יודעת מה הוא מחפש. הלוואי שידעתי. אני לא יכולה להתחרות עם תינוקת – התינוקת שלי.

אני מי שאני.

קוראים לי ליאה, ואני מוכנה לעשות הכול כדי שבעלי יישאר שלי.


פרק 2

כעבור ארבעים ושמונה שעות משחררים אותי מבית החולים. כיילב עומד איתי, בעודי ממתינה לטפסי השחרור. הוא מחזיק את אסטלה, ואני כמעט מקנאה, אלא שהוא נוגע בי כל הזמן – ידו על זרועי, האגודל שלו מלטף בסיבובים את אחורי ידי ושפתיו צמודות לי לרקה. אמא של כיילב ביקרה מוקדם יותר עם אביו החורג. הם נשארו שעה, החזיקו את התינוקת, כל אחד בתורו, ואז הסתלקו  החוצה לארוחת צהריים עם חברים. הוקל לי כשהלכו. אנשים שריחפו מעליי בזמן שהחזה שלי טפטף לאיטו גרמו לי להתפתל בחוסר נוחות. הם הביאו בקבוק ויסקי לכיילב, קופת חיסכון של טיפאני לתינוקת וחליפת טרנינג של גוצ'י בשבילי. על אף רברבנותה לאישה יש טעם מצוין. אני לובשת עכשיו את הטרנינג, ממששת את הבד בין אצבעותיי, בעודי מחכה שיגלגלו אותי למטה בכיסא הגלגלים.

"אני לא מאמין שעשינו את זה," אומר כיילב בפעם המיליון ומסתכל עליה. "אנחנו עשינו את זה."

טכנית אני עשיתי את זה. זה מדהים באיזו נוחות גברים יכולים לחתום את שמם על היצירות האלה – אורגזמה קלה, בניית עריסה והופ, הם עשו את זה.

הוא מושיט יד ומלטף את שערי בשובבות. אני מחייכת חלושות. אני לא יכולה לכעוס עליו עכשיו. הוא מושלם.

"יש לה שיער כתום," הוא אומר כאילו כדי לאשר את אמינות הטענה שהיא שלי. היא בהחלט ג'ינג'ית. מסכנה, נולדה עם מטען כבד. התפקיד הזה של ג'ינג'ית אינו קל.

"מה? הפלומה הזאת? זה לא שיער," אני מתגרה בו.

הוא הביא איתו שמיכת לבנדר פרוותית. אין לי מושג מאין הביא אותה, כי רוב הדברים שקנינו לתינוקת הם בצבע ירוק או לבן. אני מתבוננת בו עוטף אותה בשמיכה, כמו שהאחות לימדה אותו.

"התקשרת לסוכנות האומנות?" אני שואלת במבוכה. זוהי נקודה רגישה בינינו, יחד עם הנקה. כיילב ממש בעד הנקה. אני לא מתחברת לזה בכלל. הפשרה שלנו היא שאשאב כמה חודשים ואז אייבש את החלב.

הוא מזעיף את פניו. אני לא יודעת אם זה בגלל משהו שאמרתי, או מפני שהשמיכה עושה לו בעיות.

"אנחנו לא מעסיקים אומנת, ליאה."

אני שונאת את זה. לכיילב יש רעיונות בנוגע לצורה שבה  הכול אמור להתנהל, כאילו שהוא גדל אצל בטי פאקינג קרוקר.

"אמרת בעצמך שאת לא חוזרת לעבודה."

"החברות שלי, " אני מתחילה, אבל הוא חותך את דבריי.

"לא אכפת לי מה החברות המפונקות שלך עושות עם הילדים שלהן. את אמא שלה, ואת תגדלי אותה, לא אישה זרה."

אני נושכת את שפתיי כדי לא לבכות. לפי המבט בעיניו ברור לי שלא אנצח בקרב הזה. הייתי צריכה לדעת, שמישהו כמו כיילב דרייק מגן על מה ששלו בשיניים חשופות ולא מרשה לאיש לגעת.

"אין לי מושג איך לטפל בתינוקות. בסך הכול חשבתי שאוכל לקבל קצת עזרה…" וזרקתי את הקש האחרון שהיה לי… עשיתי פרצוף. בדרך כלל הפרצופים שאני עושה עוזרים לי.

"נסתדר," הוא אומר בקוּליות מרשימה. "לרוב האנשים שיולדים אין אפשרות לאומנת, והם מסתדרים. אז גם אנחנו נסתדר."

הוא מסיים לעטוף את אסטלה ומעביר אותה אליי. אחות מגיעה כדי לגלגל אותי למכונית. אני עוצמת עיניים כל הדרך, פוחדת להסתכל עליה.

כשכיילב מגיע עם מכונית של אימהות,  המכונית החדשה שלי, אנחנו מגלים שאי אפשר לחגור תינוקת עטופה בסלקל. אני, במקומו של כיילב, הייתי מתפרקת במקום, מחמיצה פנים ומשתגעת. ככה אני כשדברים לא מסתדרים בדרך שלי. אני מאבדת את זה. אבל במקום זאת כיילב צוחק ואומר לתינוקת כמה הוא טיפשוני, בעודו משחרר אותה מהשמיכה. היא ישנה חזק, אבל הוא ממשיך בדיאלוג שלו. זה טיפשי, איש מבוגר מקשקש ככה. כשהיא חגורה, כיילב עוזר לי להיכנס וסוגר את הדלת, מיד אחרי שהוא נושק  ברכות על שפתיי. אני עוצמת את עיניי ונוצרת את הרגע, טועמת מתשומת ליבו. מעט מאוד נשיקות מאפשרות לי להרגיש מחוברת אליו. הוא תמיד נמצא באיזה מקום אחר… עם מישהי אחרת. אם התינוקת תוכל לקרב בינינו, אז אולי עשיתי נכון.

זו הפעם הראשונה שלי במכוניתי החדשה, שאותה אסף כיילב מהסוכנות הבוקר. לכל החברות שלי יש מיני ואן פחות יקר. לי יש הטוב ביותר. אבל זה מרגיש לי כמו כלא בשווי תשעים אלף דולר, למרות ההתרגשות הראשונית שהיתה לי כשרכשנו אותו. הוא מדבר על כל מיני דברים בנסיעה, אבל אני מתמקדת יותר בקולו ופחות במילים היוצאות לו מהפה. אני כל הזמן חושבת על מה שנמצא בכיסא התינוק.

בבית כיילב מוציא את אסטלה מהסלקל ומניח אותה בעדינות בעריסה החדשה שלה. הוא כבר קורא לה סטלה. אני מתרווחת בספה האהובה עליי בסלון הגדול שלנו, מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה.

הוא מביא לי משאבת חלב, ואני מתכווצת.

"היא צריכה לאכול, אלא אם כן את רוצה להאכיל אותה בדרך המסורתית…"

אני חוטפת ממנו את המשאבה ומתחילה לעבוד.

כשהמכונה מזמזמת ומטרטרת, אני מרגישה כמו פרה שנחלבת… איך בדיוק זה קורה? אישה סוחבת תינוק ארבעים ושניים שבועות מפרכים רק כדי להתחבר למכונה ולהאכיל את המכונה בכוח. נראה כי כיילב נהנה מחוסר הנוחות שלי. יש לו חוש הומור מוזר. הוא תמיד מקניט אותי וזורק איזו הערה שנונה, שאליה אינני  מגיבה , אבל עכשיו, בעודו צופה בי עם החיוך השובב שעל שפתיו, אני צוחקת.

"ליאה סמית'," הוא אומר, "אמא."

אני מגלגלת את עיניי. הוא אוהב את המילים האלה, אבל הן עושות לי פרפורי לב. כשאני מסיימת, ישנה כמות גדולה של חלב בשני הבקבוקים, והוא נראה כמו מים עכורים. אני מצפה שכיילב יסיים את המשימה, אבל הוא חוזר עם אסטלה בידיו ומעביר אותה אליי. זו הפעם השלישית בלבד שאני מחזיקה אותה. אני מנסה להיראות טבעית כדי להרשים אותו, ונראה שזה עובד, כי כשהוא מגיש לי את הבקבוק, הוא מחייך ונוגע בפניי.

אולי זה המפתח לכול – להתנהג כאילו אני אוהבת את כל העניין הזה של האימהות. אולי זה מה שהוא צריך לראות בי. אני מביטה בה בעודה מוצצת את פיטמת הבקבוק. עיניה עצומות, והיא מפיקה קולות נוראיים, כאילו היתה חצי מורעבת. זה לא זוועה. אני נרגעת קצת ובוחנת את פניה, מחפשת איזה זכר לעצמי בה. כיילב צדק; יש לה מאפיינים  ג'ינג'יים. כל היתר מזכיר אותו – שפתיים מלאות ומשורטטות מתחת לאף קטן ומוזר. היא בטוח תהיה יפהפייה.

"את זוכרת שיש לי נסיעת עבודה ביום שני?" הוא שואל,  ומתיישב מולי.

ראשי קופץ באחת, ואני בכלל לא מתאמצת להחביא את הבעת הבהלה שעל פניי. כיילב מרבה לנסוע מטעם העבודה, אבל חשבתי שיעשה הפסקה של כמה שבועות כדי שאוכל להתאקלם.

"אתה לא יכול לעזוב אותי."

הוא ממצמץ ולוגם לאיטו ברנדי מהכוס שלו.

"אני עוד לא רוצה לעזוב אותה, ליאה, אבל היא נולדה לפני הזמן. אף אחד לא יכול לנסוע במקומי, כבר ניסיתי למצוא מחליף." הוא רוכן לפניי, מנשק את כף ידי. "את תהיי בסדר. אמא שלך באה ביום שני. היא יכולה לעזור לך. אני נוסע רק לשלושה ימים."

פיסת המידע הזאת גורמת לי לרצות לצרוח. אמא שלי מכורה לדרמה, מעבר לעובדת היותה נרקיסיסטית בלתי נסבלת. יום אחד איתה מרגיש כמו שבוע. כיילב קולט את המבט שעל פניי ונעצב.

"היא עושה מאמץ, ליאה – היא רצתה לבוא. רק תהיי עדינה איתה."

אני נושכת את שפתיי כדי לא לפלוט איזו אמירה נבזית. יש בי צד זדוני, שכיילב רואה כנהנה לפגוע, אז אני מסתירה אותו כשהוא בסביבה. כשהוא לא לידי, אני מקללת כמו ימאי ומעיפה דברים לכל עבר.

"כמה זמן היא תהיה פה?" אני נוהמת.

"תעזרי לה לעשות גרעפס…"

"מה?" דעתי כל כך מוסחת על ידי הביקור הקרוב של אמא שלי, עד אני לא שמה לב שאסטלה כמעט נחנקת ושחלב מבעבע מבין שפתיה הניצניות.

"אני לא יודעת איך."

הוא מתקרב, לוקח אותה ממני ומניח אותה כנגד חזהו. הוא טופח על גבה, טפיחות קצרות שנשמעות כמו דפיקות לב קטנות.

"היא תהיה פה שבוע." אני מסתובבת ומטמינה את ראשי בכרית, התחת שלי בולט החוצה. הוא מפליק  על לחי הישבן שלי וצוחק. "זה לא יהיה כזה נורא."

אני חורקת את שיניי. "לא."

אני מרגישה את הספה שוקעת, כשהוא מתיישב לידי. אני מציצה אליו מבעד לשיער המכסה את פניי כמו מסכה אדומה. הוא מחזיק את התינוקת ביד אחת ומשתמש בשנייה כדי להזיז את השיער מפניי, מעביר אותו בעדינות אל מעבר לכתפי.

"תסתכלי עליי," הוא אומר. אני מסתכלת, משתדלת לשמור על העין החשופה שלי, שלא תסטה ותסתכל על הבליטה השעונה כנגד חזהו.

"את בסדר?"

אני בולעת את רוקי. "כן."

הוא מכווץ את שפתיו ומהנהן. "'לא וכן'. אמרתי לך כבר פעם שאת אומרת 'כן' ו'לא' רק כשאת ממש פגיעה?"

אני נאנקת. "אל תנתח אותי, טלית שכולה תכלת."

הוא צוחק ודוחף אותי כדי שאשכב על גבי. אני מתה על הדרך  שבה הוא משחק איתי. פעם הוא היה עושה את זה יותר, אבל לאחרונה…

"יהיה בסדר, ג'ינג'ית. אם את צריכה אותי, אקפוץ על המטוס הראשון ואבוא הביתה."

אני מחייכת ומהנהנת.

אבל הוא טועה. לא יהיה בסדר. הפעם האחרונה שבה ראיתי את אמא שלי היתה בחודש השביעי להיריון… היא הגיעה למסיבת ההיריון שלי והתלוננה כל הדרך על המקום הנורא שבו חברתי בחרה לחגוג .

"זה בית קפה, אמא – לא פאב."

במסיבה היא סירבה לתקשר עם אנשים וישבה בפינה בפנים זועפות, כי אף אחד לא הכריז שהיא האמא של האמא לעתיד. היא כמעט הלכה מכות עם בעל המקום, כי לא היה להם דבש ברזילאי אורגני. מאותו ערב סירבתי להיפגש איתה.

כיילב – הסלחן, המבין – מעודד אותי לראות מעבר לפגמיה ולעזור לה להיות אמא טובה יותר. אני אוהבת את הצד הזה שלו, אבל כבר מזמן הבנתי שאני לעולם לא אצליח להיות כמוהו, וכל ניסיון שלי להשתוות לו, נועד לכישלון. אני מעמידה פנים שאני מבינה לאן הוא לוקח אותי, ואז אני עושה את מה שאני תמיד עושה, מה שבדרך כלל כולל איזושהי גירסה של פאסיב-אגרסיב.

אז אני מסכימה איתו בכל לבי. אני מבטיחה לעשות מאמץ עם אמא שלי ועולה למעלה כדי להתרחק ממנו ומהתינוקת הרעשנית. אני כל כך רוצה סיגריה, שזה הורג אותי. אני הולכת לחדר האמבטיה, מתפשטת ובוחנת את עצמי מול המראה. הרבה זמן. ולעומק. הנפיחות שהיתה לי בבטן ירדה, תודה לאל. עוד כמה קילוגרמים ואחזור לעצמי. עכשיו כל מה שאני צריכה זה להחזיר לעצמי את החיים שלי.


פרק 3

אמא שלי מגיעה ביום שני, כמתוכנן.

אנחנו נוסעים כולנו לאסוף אותה משדה התעופה. כיילב התנגד להוציא את התינוקת כל כך מוקדם למקום ציבורי סגור, אבל אני שכנעתי אותו שהיא תהיה בסדר, אם לא נוציא אותה מהעגלה. נמאס לי לשבת בבית, נמאס לי להחזיק בקבוקים ביד כל הזמן, ונמאס לי להעמיד פנים ששלושה קילו ושש מאות גרם בשר אדם צרחני זה חמוד.  ואני גם רוצה מיץ ג'מבה. אני שותה מהמיץ והולכת אחרי כיילב והעגלה סביב מסוף הכבודה, כשאני קולטת אותה, עם השיער הבלונדיני המעצבן שלה, יורדת במדרגות הנעות. אני מגלגלת את עיניי – היא לובשת חליפת מכנסיים לבנה. מי טס בחליפה שכולה לבנה? היא מנופפת לנו בבהירות ומדדה לכיווננו, מחבקת קודם את כיילב ואחר כך אותי.

היא רוכנת מעל העגלה ומכסה את פיה בידה, כאילו היא מוצפת ברגש.

אלוהים, בא לי להקיא.

"אוווו," היא הומה, "היא דומה לכיילב."

איזה בולשיט. רק אתמול החלטתי שהיא נראית בול כמוני. יש לה שיער כתום רך כמו שלי ופניה בצורת לב כמו שלי. בכל מקרה, כיילב מחייך חיוך גדול, והם פוצחים בחמש דקות של שיחה על הרגלי האכילה והחירבון של אסטלה. אני מבולבלת, לא מבינה איך היא בכלל יודעת משהו על הרגלי אכילה וחירבון של תינוקות; הרי אומנת גידלה את אחותי ואותי.

אני רוקעת ברגלי בחוסר סבלנות על השטיח המלוקק ומסתכלת לכיוון היציאה בערגה. עכשיו כשאני פה, אני רק רוצה ללכת. למה חשבתי שזה יהיה רעיון טוב?

כשתשומת לבו של כיילב מוסטת לתינוקת, אמא שלי דוקרת אותי במבט מלא האשמה, שנשלח אל בטני, ומנידה בראשה. אני מכניסה את הבטן ומסתכלת סביבי ברגשי אשם. מי עוד שם לב? באמת ילדתי לפני שלושה ימים, אבל הקפדתי לעמוד זקוף ולהחזיק בפנים את כל השומן של הבטן. התפלק לי, זה מביך. זה הדבר היחיד שעליו אני  מצליחה לחשוב בנסיעה חזרה הביתה. אני מבטיחה לעצמי להפסיק לאכול עד שאחזור למשקל הרגיל שלי.

בבית אמא שלי מתעקשת לקחת את החדר הצמוד לאסטלה, על אף שהיה לי חדר גדול יותר מוכן במיוחד בשבילה.

"אמא, אז בשביל מה החדר הזה?" אני שואלת, כשכיילב מעביר את התיקים שלה ליד המיטה.

"אני רוצה לעזור לך, ליאה. לקום בשבילה באמצע הלילה וכל הכיף הזה." היא ממצמצת בעיניה מול כיילב, שמחייך אליה.

אני ממשיכה לגלגל עיניים.

היא מתנהגת כאילו היא מאוהבת בתינוקת, אבל אני יודעת מי היא… היא מטפחת את הדימוי שלה באמצעות הרושם שהיא עושה כלפי חוץ, אבל כשהקהל נעלם, הולכת אתו גם האהבה.

אני זוכרת שכילדה היא סירקה לי את השיער, נישקה אותי במצח, העירה לכולם על יופיי – הכול מול החברים שלה. אחרי שכולם הלכו, היא היתה שולחת אותי לחדר שלי להתאמן על נגינה בכינור. תאכלס, כדי שאצא לה מהווריד, עד הפעם הבאה שתחל הופעת 'האמא המושלמת' שלה.

"באמת, אמא?" אני אומרת בשיניים חשוקות. "איך תצליחי לשמוע אותה אחרי שתבלעי את כדורי השינה שלך?"

פניה מחווירות. מרפקו של כיילב נכנס לי לצלעות. אנחנו לא אמורים לדבר על ההתמכרות שלה לעזרי שינה.

"לא אקח אותם הלילה," היא אומרת  בהחלטיות. "אני אאכיל אותה, כדי שתוכלי לנוח."

כיילב מחבק אותה בחטף, מהצד, ואנחנו יורדים למטה.

אני יושבת על כיסא הבר במטבח ומתבוננת בחשדנות, כשהיא מרימה את אסטלה ושרה לה שירים מתוכניות טלוויזיה. אנחנו מדברים על דא ועל הא, או יותר נכון הם מדברים. אני מושכת בקצוות השרופים של שערי.

"אנחנו נעשה חיים יחד כשאבא לא יהיה פה," היא ממלמלת לתינוקת. "את, אמא ואני."

כיילב יורה בי מבט מזהיר ועולה למעלה כדי לסיים לארוז. אני מתפתלת כדי לא לפלוט איזו הערה זדונית, אבל נזכרת בהבטחתי לכיילב ונושכת את לשוני. חוץ מזה, אם היא רוצה לשחק אותה 'סבתא' ולטפל בכל צרכיה של אסטלה, כשכיילב לא פה, שיהיה. זה יחסוך ממני הרבה טרחה.

"היא ג'ינג'ית," אומרת אמא שלי ברגע שהוא כבר לא בטווח שמיעה.

"כן, שמתי לב."

היא נוקשת על שיניה בלשונה. "תמיד דמיינתי את נכדיי כהים, כמו צ'ארלס."

"היא לא," אני מתפוצצת, "כי היא שלי."

היא יורה בי מבט. "אל תהיי רגשנית, ג'ואנה, זה לא מתאים לך."

תמיד ביקורתית. אין לי כבר סבלנות לחכות עד שהיא תלך.

אבל אז זה מכה בי. כשהיא תלך, כיילב לא יישאר בבית עם התינוקת. אני אשאר. נסיעת העבודה הזו היא הראשונה מיני רבות, שבגללן אאלץ לעבור לילות לבנים, להחליף חיתולים… מלאים בצואה אנושית… ו – אוי אלוהים – לעשות לה אמבטיה. אני כמעט מועדת מהכיסא הגבוה של המטבח. אומנת, אני חייבת לשבור את ההתעקשות של כיילב בעניין ולפקוח את עיניו, שיראה עד כמה אני זקוקה לעזרה.

"אמא," אני אומרת במתיקות – קצת הגזמתי עם המתיקות, כי היא מסתכלת עליי ומרימה גבה.

"כיילב לא רוצה שאשכור אומנת," אני מתלוננת. אני מקווה להעביר אותה לצד שלי, כדי שהיא תצליח לשכנע אותו.

עיניה שולחות חיצים לכיוון המדרגות, שמהן נעלם כיילב דקות ספורות קודם לכן. היא מלקקת את שפתיה, ואני רוכנת לעברה כדי לשמוע טוב יותר את מילות החוכמה שייצאו לה עוד מעט מהפה.  אמא שלי מלאת תושייה. זו תוצאה של נישואיה ארוכי השנים לתחמן שתלטני. היא היתה צריכה ללמוד איך ללכת בדרך שלה – בלי ללכת בדרך שלה.

כשקורט היתה בת שמונה עשרה, היא רצתה לנסוע לאירופה עם חברות. אבא שלי התנגד. טוב, בערך, כי הוא מעולם לא הביע התנגדות מילולית. הוא הכה בידו באוויר ברגע שהמילים יצאו מפיה. 'החיתוך'. זו היתה התרחשות נפוצה בביתנו היווני. לא אהבת את ארוחת הערב? חיתוך. עבר עליך יום ארוך בעבודה ולא בא לך שמישהו ידבר איתך? חיתוך. ליאה עושה תאונה בפעם החמישית עם המכונית החדשה שלה, ששווה חמישים אלף דולר? חיתוך. ואחרי כל החיתוכים קורט טסה לאירופה.

זוכר שהיית ילד עני? כמה רצית לטוס לחו"ל? אמא שלי.

היא עדיין ילדה. אבא שלי.

זה טוב שהיא תיסע כשאנחנו עדיין שולטים בה. אנחנו נשלם על הטיסות, על המלון, זו הדרך הבטוחה ביותר לנסוע… הרבה יותר טוב מאשר שהיא תהיה בשנות העשרים שלה ותשכב עם אנשים כדי להגיע לצרפת. אמא שלי.

אבא שלי שנא את הצרפתים.

הוא עשה רושם מתחשב. ההיגיון של אמא משך אותו. הוא הזמין הכול שבוע מאוחר יותר. קורט היתה תחת פיקוח זהיר וקפדני, אבל בחיי, היא הגיעה לאירופה.

אני הלכתי לקולג' קהילתי. קורט נתנה לי ציור קטן, שקנתה בדוכן רחוב. זו היתה מטרייה אדומה שעמדה בגשם, כאילו יד בלתי נראית החזיקה אותה. הזזתי הצידה את הנייר ומיד הבנתי מה היא ניסתה להגיד. התחלתי לבכות, וקורט צחקה ונישקה אותי בלחי.

"אל תבכי, לי. זה הקטע של הציור הזה, כן?"

חודשיים באירופה, וכבר הקפידה להוסיף 'כן' בסוף  כל משפט.

קורט היא… היתה… חמודה מאוד. אני רוצה להזכיר אותה, לשאול את אמא על החבר האחרון שלה, אבל הנושא עדיין רגיש.

"מה שבעלך לא יודע, לא מזיק לו." קולה של אמי מחזיר אותי למשימה הנוכחית.

זהו? אני בוהה בה ללא הבעה. איך אני אמורה לתרגם את השטות הזו למשרה מלאה של עזרה עם התינוקת?

היא נאנחת.

"ליאה, יקירה… כיילב נמצא רוב הזמן בנסיעות עבודה, לא?"

אני קולטת את הקטע שלה ומנידה לאט בראשי. עיניי נפערות רק מהאפשרות הנפרשת בפניי.

אמא שלי היא אשפית אומנות המרמה. פעם, לפני שכיילב ואני התחתנו, הוא נפרד ממני. זמנית. זה היה מיד לאחר שנקלע לתאונת דרכים קשה, שבה חטף חבטה רצינית בראש, אשר הותירה אותו עם אובדן זיכרון. נחרדתי לגלות שהוא בכלל לא זוכר אותי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי למה זה קורה לי???

כמעט התארסתי לגבר חלומותיי, ופתאום הוא מסתכל עליי כאילו הייתי זרה מוחלטת. אבל מיד אספתי את עצמי והפכתי לחברה תומכת, עד ששב אליו הזיכרון. זה היה רק עניין של זמן, עד שהיה אמור להיזכר כמה הוא אוהב אותי ולהשחיל טבעת יהלום יוקרתית על האצבע שלי. אבל במקום להתקרב אליי, בזמן שחיכינו שזכרונו ישוב אליו , הוא התרחק ורצה לבלות יותר ויותר זמן לבדו. כעבור מעט מאוד זמן כבר הכריז ש… הוא יוצא עם בחורה אחרת, אם יוצא זו המילה המדויקת לכל הדבר המפוקפק שהלך שם, ובחורה היא גם לא ממש מילה נכונה שמתארת את הזונה, התחמנית חסרת הערך, שכמעט הרסה לי את החיים. התקשרתי מיד לאמא שלי כדי לדווח לה מה הוא אמר לי.

"תעקבי אחריו," היא אמרה. "תבררי כמה זה רציני ותכריחי אותו לחתוך את זה."

וזה בדיוק מה שעשיתי; עקבתי אחריו באחד הערבים והגעתי לאיזה בניין דירות מלוקק בשכונה מלוקקת עוד יותר. הבניינים היו בצורת קוביות בצבע סלמון בהיר. הצצתי על הניסיון הנואש להוסיף קצת צבעוניות בגינון וחניתי רחוב אחרי האאודי של כיילב. הייתי מרוסקת רגשית, כשידעתי שהוא כנראה הולך לפגוש את הבחורה ההיא. צפיתי במראה של הרכב, בזמן שהוא ניגש ישירות אליה ודפק בדלת. הוא בכלל לא בדק בחתיכת נייר או בטלפון שלו אם  זו הכתובת הנכונה. זה נראה כאילו  ידע בדיוק לאן ללכת. הדלת נפתחה, ועל אף שלא ראיתי מי עמד שם, ידעתי שזו לבטח היא, כי פניו זרחו מיד בחיוך רחב שבדרך כלל היה מכוון אליי; חיוך פלרטטני וסקסי. אלוהים, מה קרה שם?

חיכיתי כמה דקות טובות, עד שיצאתי מהמכונית וניגשתי לדלת. כדי לוודא סופית שאני עושה את הדבר הנכון שלחתי לאמא שלי הודעה. היא ענתה תשובה נחרצת: תיכנסי לשם ותקחי אותו לפני שיעשה משהו דבילי! מיד אחרי ההודעה הזו היא הוסיפה: תבכי.

עשיתי גם וגם, וכיילב הלך איתי הביתה באותו לילה. אבל זה היה ניצחון קצר מועד. הבחורה שאתה  יצא היתה אקסית מהקולג'. בלי שכיילב ואני ידענו, היא העמידה פנים כאילו הם הרגע הכירו, בניסיון לפלס  את דרכה חזרה אליו. גיליתי את זה אחרי שפרצתי לדירה שלה. הלכתי ישר לכיילב עם ראיות דבוקות לאגרופי, מוכנה כבר לחשוף את זממה. היא נראתה לי מאוד בעייתית. הייתי צריכה לדעת ברגע שראיתי אותה, שזה לא היה סתם איזה עניין עם בחורה אקראית ותמימה שהוא בדיוק הכיר. לקח לי זמן להבין את זה.

כיילב לא היה בבית כשהגעתי. הרשיתי לעצמי להיכנס עם המפתח,  שהיה ברשותי בלי שידע, ובחנתי את הבלגן שהשאיר אחריו, כאילו הייתי הסי.אס.איי. היה ברור שהוא בישל ארוחת ערב לשניים. אי אפשר היה לפספס את ריח הסטייק במסדרון. היא היתה פה אתו? היתה לי בחילה. מצאתי שתי כוסות יין בסלון ונכנסתי ללחץ, רצתי לחדר השינה כדי למצוא ראיות נוספות. המיטה שלו לא היתה מסודרת, אבל לא היה שום סימן לסקס בחדר. אלו סימנים יכול היה כבר להשאיר? כיילב לא נהג – לא הסכים – להשתמש בקונדומים. בגלל זה התחלתי לקחת גלולות מיד כשהתחלנו לצאת. הוא אמר שרק מלהסתכל על קונדום בא לו להקיא, כך שלא היה סיכוי למצוא עטיפות בסביבה.

נשמתי לרווחה וניגשתי לארון, פתחתי מגירות, העברתי את ידיי בגב המגירה עד שמצאתי את הקופסה הכחולה מטיפאניס, שם היתה מונחת טבעת האירוסין שלי. פתחתי אותה ודמעות מילאו את עיניי. זה כמעט קרה. הוא התכוון להציע לי נישואים, והתאונה הארורה מחקה אותי מהזיכרון שלו. מגיע לי להיות איתו, לענוד את  כל שני הקאראט של היהלום המלכותי.

נפטרתי ממנה.

לזמן מה.

אני מורידה את כיילב בשדה התעופה והולכת לשופינג. זה נשמע קצת רדוד, כאילו אני אמורה להרגיש רע עם עצמי… אבל אני לא. אני רוצה להרגיש את המשי החמאתי תחת אצבעותיי. אני מחליטה כי מאחר שאין לי כבר כדורסל מחובר לבטן, אני צריכה מלתחה חדשה לחלוטין.

אני חונה בחניון בקניון ופונה מיד לנורדסטורם. בחדר ההלבשה אני מסיטה את עיניי מהבטן. להצליח להיכנס לשמלה צמודה למותן זו תחושה כל כך טובה. עד שאני מגיעה לדלת, אני סוחבת שקיות מלאות במוצרים בשווי שלושת אלפים דולר. אני זורקת הכול למושב האחורי ומחליטה ללכת לשתות משהו עם קייטין.

"את לא מיניקה?" היא שואלת, מתיישבת בכיסא לידי. היא נועצת מבט בחזה המתפתח שלי ומוציאה דובדבן ממגש הקישוטים של הברמן.

אני מושכת בכתפיי. "שואבת, אז?"

היא מחייכת בהתנשאות רבה ולועסת את הדובדבן שלה. כשקייטין הופכת לסנובית, היא נראית כמו ניוט גינגריץ', פוליטיקאי זקן מלוקק, בגרסה בלונדינית ובוטוקסית להפליא. אני מלקקת את המלח מקצה כוס המרגריטה שלי ומרחמת עליה.

"אז. את לא אמורה לשתות אלכוהול כשאת מיניקה."

אני מגלגלת את עיניי.

"יש לי מספיק חלב שמור במקפיא בבית. עד שאצטרך לשאוב שוב, האלכוהול כבר יתנדף לי מהמערכת."

קייטין פוערת את עיניה, עד שהיא נראית עוד יותר טיפשה מבלונדינית ממוצעת.

"מה שלום אמא יקרה לי?"

"היא שומרת על תינוקת יקרה לי," אני אומרת. "אפשר לא לדבר על זה?"

היא מושכת בכתפה כאילו ממש לא אכפת לה, מזמינה ג'ין וטוניק מהברמן ושותה אותו מהר מדיי.

"את וכיילב כבר עשיתם סקס?"

אני מתכווצת. לקייטין אין מסננת. היא מנסה להאשים בכך את העובדה שבאה מתרבות אחרת, אבל היא התגוררה פה עוד לפני שידעה ללכת. אני מזמינה עוד מרגריטה. הברמן הוא לוהט. משום מה אני לא ממש רוצה שהוא יידע שאני אמא. אני מנמיכה את קולי.

"הרגע ילדתי, קייטין. צריך לחכות לפחות שישה שבועות."

"אני עברתי קיסרי," היא מכריזה.

נו ברור שאני כבר יודעת. קייטין הלאתה אותי בסיפורי הלידה הדוחים שלה כבר עשרות פעמים. אני מסיטה מבט, משועממת, אבל המילים הבאות היוצאות לה מהפה מסובבות לי את הראש.

"הווגינה שלך תהיה נפולה וחסרת תועלת עכשיו."

דבר ראשון אני מוודאה שהברמן לא שמע אותה, ואז אני מצמצמת את עיניי. "על מה את מדברת?"

"לידה. טבעית. מה, את חושבת שהכול חוזר למקום מעצמו?" היא צוחקת צחוק צבוע כזה. אני רואה את הגרון שלה חשוף, כשהיא משליכה ראשה לאחור כדי לסיים את קרקור הצחוק. כמה פעמים תהיתי איך זה ירגיש להפליק לחברה הכי טובה שלי? כשהיא נרגעת, היא נאנחת בדרמטיות.

"אלוהים, אני צוחקת, ליאה. היית צריכה לראות את הפרצוף שלך. נראית כאילו מישהו מת."

אני משחקת במפית. מה אם היא צודקת? האצבעות מגרדות לי מרוב שאני רוצה לקחת את הטלפון ולקרוא מה גוגל אומר על זה. אני מצחקקת קצת למען הטעם הטוב.

כיילב יבחין בהבדל? אני מתחילה להזיע רק מהמחשבה. הקשר שלנו תמיד היה סביב סקס. היינו הזוג הסקסי; אלה ששמרו על חיות ועל כיף, בזמן שכולם מסביב פרשו לחיי סקס מסיונרי הזוי למחצה, אחרי שהילדים הלכו לישון. חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, היה לו מבט של הקלה בפניו כשפנה אליי ואני נעניתי לו. אף פעם לא אמרתי לו לא. אף פעם לא רציתי להגיד לו לא. עכשיו הייתי חייבת להביא בחשבון שיכול להיות שהוא יגיד לי לא.

אני מזמינה עוד שתייה.

זה כבר יגרור אחריו כל מיני חרדות. אני אהיה חייבת לקבוע תור לפסיכולוגית שלי.

"תראי," אומרת קייטין. היא רוכנת לעברי, ובושם הווניל המתוק מדיי שלה מתגנב לתוך אפי.

"דברים משתנים כשאת יולדת. הגוף שלך משתנה. הדינמיקה בינך לבין בעלך משתנה. את חייבת להיות יצירתית, ושאלוהים יעזור, תורידי את כל השומן של ההיריון… ומהר."

היא נוקשת באצבעות לכיוון המלצר ומזמינה סלסילת צ'יפס ואחת נוספת של קלמרי מטוגן.

זונה.

 

 

השארת תגובה